והנה אני שוב, פה, עם כוס יין אדום מסוג מפוקפק, מסכמת עוד ציון דרך במסע שלי להשבת עצמי.

שוב הגיע היום. (האמת, הוא הגיע כבר אתמול, אבל נדחה להיום בשל התחייבויות קודמות שלא מומשו).

ולמרות שאני עוקבת עצמאית אחרי השינויים היומיומיים במשקלי, יש משהו מקבע, פורמלי ובלתי ניתן להתעלמות בשקילה הרשמית שמתבצעת במשרדו של הרופא הטוב.

והפעם לא היתה לי הרגשה מי יודע כמה. הבוקר דילגתי על השקילה העצמאית, ולפגישה הגעתי עם חששות רבים..

"מתח ומועקה נפשית מהווים כעת בעיה חברתית רצינית בכל חלקי הגלקסיה ועל מנת שהסיטואציה שבה אנו נמצאים כעת לא תגרום נזק לקורא, נגלה מראש את העובדות הבאות.

הפלאנטה הנדונה היא אכן מאגרתיאה האגדית.

התקפת הטילים הקטלנית שתופעל בתוך זמן קצר על ידי מערכת הגנה אוטומטית עתיקה תסתיים בלא יותר מאשר שבירת שלושה ספלי קפה וכלוב עכברים, חבורה במעלה זרועו של מישהו ויצירתם והשמדתם הפתאומית של זר פטוניות באגרטל ולוויתן-זרע חף מפשע.

למען יישמר עוד טעם כלשהו של מסתורין, לא ייערך כל גילוי הנוגע לזהות בעל הזרוע שנחבלה. עובדה זו יכולה לשמש בבטחה כנושא המתח מאחר שהיא חסרת כל חשיבות שהיא."*

מאז הביקור הקודם ירדתי 2 ק"ג. שזה קילו פחות מקצב הירידה בפעם שעברה.

כמו שאמרתי, היתה לי הרגשה. גם כי היו לי יותר חריגות הפעם (סופי השבוע הולכים והופכים קשים להתמודדות). וגם כי היום קמתי עם הרגשה "נפוחה" משהו, מלווה בתת-זרם הכרתי של עצבים לא מוסברים ובעסה קיומית. רק מסקנה אחת מתבקשת, אני לפני מחזור.

אז הגעתי לדוקטור כשבליבי תפילה חרישית שלפחות ירדתי, אפילו אם לא הרבה. כי בכל זאת, עם כל זה שבסופי שבוע אני מרשה לעצמי קצת לחרוג, בגדול אני די סטריקט עם עצמי כבר תקופה לא קצרה. שבעה שבועות ויום למען הדיוק, אבל מי סופר.

אז דווקא יצאתי מעודדת. מאוד. גם 2 קילו בשלושה שבועות זה יפה מאוד.

 והסה"כ בכלל מעודד בטירוף: שבעה קילו!

היום ביליתי את הפסקת הצהריים עם שתי חברות מהעבודה. רוב החבורה העליזה שמהווה את קהל הצהריים הקבוע שלי נמצאת כרגע במשרדינו בחו"ל, ויצא ששלושתנו היינו היחידות שיצאו לאכול בחוץ.

יצא דווקא סבבה, יציאת בנות שכזאת.

מפה לשם בסוף הלכנו לסושי שלידנו. זו לא בחירה טריוויאלית, כי מאז הדיאטה אני מתרחקת מסושיות. אני חולה על סושי, זה ה-מאכל מבחינתי. אבל דג ואורז זה צירוף חלבונים ופחמימות, כך שזה לא משהו שאני יכולה לאכול במסגרת הדיאטה, וסושי צמחוני נראה לי סוג של פשע.

אבל היום יצא ככה, ולא רציתי להקשות, אז זרמתי עם זה.

אז הזמנתי סושי צמחוני.

אני חייבת להגיד, לא היה כזה נורא.

אמנם אין את ההתענגות על חתיכת הדג העסיסית, אבל עדיין יש את הוואסבי טריפ המשובח. אפילו נהנתי.

ומה היה הכי כייף? תגובתן של חברותיי לארוחה.

בהיותן חברות לא חדשות הן מכירות היטב את נפש בהמתן, ולראות אותי "מתפשרת" על סושי צמחוני הוציא מהן תשבוחות לרוב על עמידתי בגבורה במגבלות הדיאטה.

האמת, גם אני הרגשתי לא רע בכלל עם עצמי.

כמו שאמרתי בפוסט הדיאט האחרון, זה הרי בעצם השוס האמיתי.

ברור שהירידה במשקל היא המטרה. ברור שזה כייף שדברים שלא עלו עלי חוזרים לעלות עלי. ברור שזה תענוג עילאי להביט במראה ולהתחיל לראות צורה לגוף שכמעט שלוש שנים התביישתי להסתכל עליו במראה. אבל הכי הכי הכי כייף בעולם זה להצליח להפגין שליטה בתחום היחידי בחיי שהגעתי בו לאבדן שליטה מביש עד מזעזע.

היין האדום שאני שותה הוא מסוג ברקן קלאסיק, קברנה סוביניון. לא משהו, אבל זה מה שהיה בשבת, בפיצוציה, במחיר סביר.

היום כבר דאגתי לחדש את המלאי בכמה קצת יותר משובחים.

* מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. דוגלס אדאמס.

עברית: מתי ונגריק ודנה לדרר.