אז אחרי טעימה קצרה של סידני, נחזור לאדום האדום הזה. ההוא שצפון-מערב ומרכז אוסטרליה צבועים בו. אני התאהבתי בו מהרגע הראשון.

קודם כל, זה עושה נופים פאר. צמחייה ירוקה נראית כמעט זרחנית על רקע האדמה האדומה, ומים בנקיקים בכלל מקבלים גוונים מוטרפים. אתה צריך לשכנע את עצמך כל פעם מחדש שלא, אתה לא על איזה סם פסיכודלי לוסי בשמיים עם יהלומים, זה באמת מה שאתה רואה, במו עינייך המשתאות.

חוץ מזה, גם פיסית, החול האדמדם הזה, זה נורא כייף. פתאום כל מה שבא איתו במגע מקבל גוון חום אדמדם. העור נראה שזוף אינדיאני וכל הציוד שלך מקבל נופך מגניב, כאילו היית מינימום אינדיאנה ג'ונס.

אז הפעם קצב הפוסט לא ייקבע על ידי ההתנהלות הכרונולוגית, אלא על ידי התמונות האדומות.

נתחיל בקאריג'יני, הפארק המקסים בצפון החוף המערבי. לפורט הדלנד, העיירונת ממנה יוצאים טיולים לקריג'יני, הגעתי עם הזוג השוויצרי איתם התחלקתי בנסיעה מברום. פורט הדלנד עצמה היא עיירונת קשת יום של כורי Iron Ore שזה:

A mineral substance which, when heated in the presence of a reductant, will yield metallic iron

מבט אחד באדמת פורט הדלנד וברור לך למה יש שם תעשיית כריית איירון אור ענפה. לכל מרחק שהעין יכולה לראות, כל מה שרואים זה אדום. ואת הים. כי פורט הדלנד, כשמה, היא פורט. אבל מהסוג הכי תעשייתי ומכוער. במבט ראשון אתה חושב שהוצנחת לסצינה ממקס הלוחם בדרכים. מפלצות ברזל, ביבשה ובים, תעשייתיות, מדכאות.

אבל בפורט הדלנד יש גם את דינגו'ס. בקפאקרס מסביר פנים עם חדרים חמודים וערסלים מגניבים, מנוהל ע"י זוג מבוגר מקסים בטירוף, שגם מנהל חברת טיולים בשם דינג'וס טרקס שמוציאה סיוריי 4X4 לפארק קריג'יני.

כיוון שכל ההחלטה לרדת את החוף המערבי היתה החלטה של הרגע, ולא ממש ישבתי וקראתי מה יש לעשות איפה אלא יותר זרמתי עם האירועים, קריג'יני היה הפתעה מתוקה בזכות ידיעתם המוקדמת של הזוג השוויצרי (נו מה, שוויצרים. ידעו בדיוק לאן ללכת, מתי יוצא הסיור הבא, והיו מתוכננים יום אח"כ להמשיך לנסיעה ביעד הבא).

התקבצנו לנו בדינגו'ס חבורה מגוונת ועליזה. הזוג השוויצרי ואני, בחור בריטי שקט וחביב, בחורה קנדית מוזרה, בחורה בריטית מגניבה ברמות, וזוג בריטי מקסים שהקלקנו במיידי ואיתם המשכתי את שאר החוף המערבי בתחבורה ציבורית, אחרי שנטשתי את הזוג השוויצרי. חמודים והכל, אבל תיכנוניהם המדוייקים עד רמת השעה לא הסתדרו עם תכנוניי הבלתי מוגבלים בזמן.

ודן.

המדריך דן.

או בכינוי החיבה שלו, לוטננט דן.

אוסטרלי מ-ד-ל-י-ק וחמוד ומקסים, משהו אש. רק מה, קטע הזוי לגמרי. ביום שהגענו לבקפאקרס ונרשמנו לטיול פיטפטנו קלות עם בעלת הבית, ומפה לשם היא סיפרה לנו שדן הוא גיי.

נוט דאט דר'ס אניטינג רונג וויט דאט.

רק מה, הסתבר לנו בסוף הטיול שהוא לא.

כמו שאמרתי, קטע הזוי. כנראה, על סמך נסיונות עבר, היא החליטה שעדיף לה שבנות הקבוצה יחשבו שדן המקסים הוא לא מטרה לחיזוריהן. אני רק יכולה לדמיין איזה סרטים רצו שם בטיולים קודמים שגרמו לה להפיץ עליו שמועה שכזאת..

בקיצור, גיי או לא, דן היה מדריך מצויין, והקבוצה היתה קבוצה סבבית, והפארק היה יפיפה. עוצר נשימה. מרחבים אדומים מדבריים שנחתכים בפתאומיות ע"י קניונים עמוקים (או באוסטרלית גורג'ים), שבתחתיתם בריכות צלולות וקרירות.

הלכנו המון, עלינו, ירדנו, טיפסנו על מצוקים, חיבקנו סלעים (היו קטעים שלמים של הליכה על קיר מצוקי שהתאפשרה רק ע"י פניה עם כל הגוף אל הקיר וחיבוקו תוך כדי התקדמות צידית..), קפצנו לבריכות (טוב, הם קפצו. אני קצת פחדנית בקטעים האלו), קוששנו עצים לעת ערב והקמנו מחנה סוואגים ללינת הלילה.

סוואג -

המצאה אוסטרלית משובחת ללינת שטח. מעין שרוול ברזנט מרופד בתחתיתו ע"י מזרון, שלתוכו אתה מכניס את שק השינה שלך, משתחל, סוגר את הריצ'רץ' מסביבך, והולך לישון מוגן משלל חרקי וזוחלי המדבר. בבוקר אתה קם, מגלגל אותו עם השק"ש בתוכו, קושר, זורק על הכתף וצועד אל האופק. אה, זה לא אנחנו, זה החלוצים שחרשו את ערבות אוסטרליה. אנחנו גילגלנו, קשרנו, וזרקנו על הרכב של דינגו'ס.

חודש אחרי.

ירדתי את כל החוף המערבי עד פרת. נפרדתי מהזוג הבריטי החמוד. טיילתי קצת בדרום מערב אוסטרליה. טסתי לאדלייד וביררתי אפשרויות הגעה לאליס ספרינגס, בירת מרכז אוסטרליה ובסיס היציאה לסלע הכי אדום והכי מפורסם ביבשת - איירס רוק, או בשמו האבורידג'ני, אוּלוּרוּ.

יכלתי לקחת תחבורה ציבורית רגילה. יכלתי לקחת את הרכבת המפורסמת שצירה נפתח לא הרבה לפני כן. ויכלתי לקחת "נסיעה מודרכת" של אדוונצ'רס טורס שפיצלה את המסע ליומיים תוך שילוב לינת לילה בעיר הכורים ההזויה, קובּר פידי.

זוכרים את הסצינה מפריסילייה, עם הבר המקומי והשתיינית גסת הרוח? שאח"כ אדם/פליסיה מתמסטל ומתחיל עם הבחורים המקומיים והם כמעט מסרסים אותו? זה בקובר פידי.

אז, כיוון שמאוד הערכתי את אדוונצ'ר טורס מאז שטיילתי איתם בקאקדו, וכיוון שרציתי הזדמנות לבקר בקובר פידי, וכיוון שידעתי שאת הדרך הזאת אני ממילא עושה הלוך וחזור, החלטתי על טיול בהלוך ורכבת בחזור.

לא ציפיתי להרבה. בכל זאת, יומיים שרובם ככולם נסיעה (700 ק"מ כל יום, לא נשאר זמן להרבה יותר מנסיעה).

אז זהו שהיה מעולה ברמות שלא יאומנו. קובר פידי היתה להיט, אבל לה אני אקדיש פוסט נפרד.

מה שכן יכלל פה זאת תמונה מהמרחבים האדמדמים שנמצאים כמה עשרות קילומטרים לצפונה ונקראים דה-ברייקאוויס (The Breakaways Reserve)

אבל השוס האמיתי בנסיעה מאדלייד לאליס היה החברה.

נפלתי על קבוצה מצויינת של חבר'ה סבביים, התגבשנו בטירוף כאילו טיילנו ביחד חודש, ואת לילותיי באליס ספרינגס ביליתי ביציאות משובחות רוויות אלכוהול וצחוקיות לרוב.

וכבונוס, שלושה בחורים חביבים מהקבוצה המדוברת חברו אלי לטיול באולורו וקינגס קניון.

וכך הגענו למקום הכי אדום ביבשת.

The Rock

הסלע.

איירס רוק.

אולורו.

בזריחה (למעלה), בשקיעה (מיד), ובכל השעות הקסומות שלפני ואחרי, אולורו משנה את צבעיו בשלל גוונים של אדום. כמות התמונות שאתה מוצא את עצמך מצלם היא בלתי הגיונית בעליל, וכל אחת יוצאת יותר שווה מחברתה. הזכיר לי את הפוטו-פרנזי שחטפתי בטאג' מאהל, רק ששם זה לא היה בדיגיטלית. זה היה בפילם. שניים כאלו. שקניתי בחנות מקומית. שחודשים אח"כ בזמן הפיתוח הסתבר לי שהם היו פגומים. ורוב תמונותי מהטאג' אבדו לבלי שוב. אבל הכמה שנשארו היו סבבה, אחת מהן איתי כשהוא ברקע, אז מי צריך יותר?

מה שהכי מדהים באולורו בשקיעה זה מה שקורה לכל הסביבה, לא רק לסלע. הצבעים הופכים פסיכודלים לחלוטין. האויר כולו מלא בוורוד זרחני, אנשים מקבלים גוון אדמדם,  האדמה זועקת אליך מכל שביל ובין הצמחיה, מופע אורצבעי מוטרף טוטאלי נטורל, בלי שום עיוותים כימיקליים.

ובכמה שעות שבין אחרי הזריחה ללפני השקיעה אתה חוזר להאמין שמדובר בסלע. האדום מתמתן והחום חוזר להפגין נוכחות, ובהליכה נעימה של כשלוש שעות אתה זוכה להקיף את הפלא הטבעי הזה ולהתוודע לתצורותיו הרבות. על האולורו עצמו לא טיפסתי. האבורידג'נים מבקשים שלא, כיוון שהאתר קדוש להם והיו לאורך השנים מספר מקרי מוות של תיירים שלא העריכו נכונה את המאמץ והסביבה המדברית, ולאבורידג'נים זה סיפור שלם כשמישהו מת על אתר קדוש. אבל אולורו הוא לא אתר בלעדי שלהם (להבדיל מאתרים קדושים אחרים שסגורים לתיירות ללא אישור מיוחד מהקהילה המקומית), ועל כן כל מה שהם יכולים לעשות זה לבקש.

אז הם ביקשו. אז כיבדתי.

ותאמינו לי, אין סיבה שלא לכבד. הסיור מסביב לסלע הוא אחד היפים והמאלפים שעשיתי.

כי צדק מי שאמר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

וכיוון שפוסט זה הוקדש לאדום האדום של היבשת, נחתום אותו בעוד תמונה אדומה אחרונה.

וכך זה נמשך..