הימים ימי תחילת 91, שלהי מלחמת המפרץ הראשונה, ואני כדרכי בקודש מתנהלת לי בניתוק סבבי בתוך בועת חיי היומיום המגוננת והכייפית. באותה התקופה חלקתי דירה ברמת-אילן עם האקס המיתולוגי, הבסטפריינד שלנו, אחיו של הבסט, וזוגתו של האח. חבורה עולצת ושמחה בדירה ענקית ומשופצרת, ממומנת רובה ככולה ע"י צבאנו הנדיב, כשהאקס ואני מאכלסים את יחידת ההורים מתוקף היותנו הזוג הותיק בחבורה.

באותה התקופה אקסי היקר היה בקורס קצינים ואני מילאתי נאמנה את תפקיד האשה האוהבת בעורף. מכתבים מושקעים, חבילות מתוקות, והתנפלות מרוגשת בביקורי הסופ"ש. בשאר הזמן שירתתי את ארצי ביחידת מחשבים קטנה ומשובחת בקרייה.

באותם ימים מאושרים גם משפחתי היתה ככל המשפחות הרגילות, עם שני הורים נשואים ובלי יותר מדי היסטוריה טעונה (נו, לא כזאת שידענו לפחות), ויום אחד, אאוט אוף דה בלו, אבי היקר הודיע לי שהם רכשו לי חיפושית. ככה, פתאום.

מסתבר שבאחד הימים שקדמו להודעה המפתיעה הוא נסע מאחורי חיפושית אדומה עם שלט למכירה, התרשם קשות מביצועיה הלא מהוססים בכבישי הדרום המפותלים, עצר את הנהגת לבקש פרטים ומפה לשם הסתבר שהיא בת של חברים ותיקים מימי הפיתחה. שמחה וששון, שלום ובטחון, אבי היקר החליט בו במקום לרכוש את הפלא המוטורי. לא, אין צורך בבדיקה, לא רק שהוא ראה איזה יופי היא נוסעת, עכשיו שהוא מכיר את הבעלים לבו שקט ובטוח.

ואני? אני כולי מאושרת עד הגג מהמחווה הלא צפויה והמאוד לא אופיינית. לא, חלילה, כי הורי אינם הורים טובים, אך מילדות הורגלתי לעצמאות, ומרגע שפצחתי בחיי הבוגרים במרכז ארצנו עם בנזוג מהמניין הרגשתי לחלוטין מנותקת כלכלית ממשפחתי. והנה, בלי שום הכנה נפשית, הורי היקרים קונים לי מכונית. לא היה קץ לאושרי.

וחיפוּ? אח.. חיפו. עגלגלה ואדמומית, ללא ספק אחת היציאות היותר קוליות בתור מכונית ראשונה.

וכך, ממונעת ונלהבת, החלטתי להפתיע את אקסי האהוב שנשאר שבת, ולא ידע דבר וחצי דבר על הרכישה המפתיעה, ולאתגר את חיפו בנסיעה לבה"ד 1.

ואכן, אתגור איתגרתי.

לא היה לה קל, לחמודונת. או ליתר דיוק, לגרוטאונת. בנסיעה הזאת הסתבר לי שכישוריו של אבי כמכונאי טלפתי לא סיפקו את הסחורה, וכנראה שלקחת רכב לבדיקה לפני קניה זה הצעד היותר חכם..

כל עליה עלתה לנו בדם יזע ודמעות, ויש לא מעט כאלו בדרך לבה"ד 1. מהר מאוד למדתי את הטריק, לפני כל עליה יש ירידה. אז הייתי תופסת כמה שיותר תאוצה בירידה, והופה, מתחילה את העליה כמו רכבת הרים שעומדת להיזרק ממסילתה. מתי שהוא באמצע הדרך למעלה היה נגמר השוונג, ואת שאר הדרך היינו עושות על 5 קמ"ש תוך כדי שאני מתפללת לכל אל אפשרי שלא נשבוק ונתחיל להתדרדר אחורה (כי, מה לעשות, גם ההנדברקס לא היה משהו).

לפני אחת העליות היותר אמתניות היתה ירידה אימתנית לא פחות, ואני, שמחה וטובת לבב, התחלתי להאיץ. רגעים ספורים לפני ההגעה למטה הכתה בי העובדה המצערת שממש בתחתית הירידה, באמצע הכביש, עומד לו גמל! עצרתי בחריקת בלמים, כשכל תאוצתה המופלאה של חיפו נזרקת לשווא, מקללת אותו, את נאקתו, ואת רועהו הנעדר.

וכך העברנו אלוהים יודע כמה שעות בנסיעה הארוכה בדרום הרחוק. בסוף הגענו, וכמובן שמבט ההפתעה על פניו של אקסי היקר היה שווה את כל התלאות.

מאז עברנו עוד הרבה חוויות, חיפו ואני. נסענו לקריה וחזרה כל יום, ירדנו דרומה או עלינו ירושליימה בסופי שבוע, והיא שימשה את אקסי היקר בעודי מתזזת על גבעות בה"ד 12 ומשחקת משחקי תפקידים מביכים בקורס קצינות. 

נתקענו בשלל לוקיישנים מבודדים (והימים ימי טרום הסלולרי). למדתי להכיר את מנועה מלפני ומלפנים (זאת אומרת, מאחורה). למדתי על בשרי שחניה באזור התעשיה של נתניה בערב חתונתה של בת דודתי עלולה לעלות לי בפנס ובית-הפנס, ושבחיפושית זה עסק לא זול. ועוד ועוד סיפורי תלאות משעשעים יותר ופחות.

בסוף נשברתי. אני לא זוכרת מתי בדיוק זה היה, ולא באמת יודעת להגיד כמה שנים בילינו יחד, חיפו ואני, אבל לא יצאתי מהחוויה אוהבת חיפושיות. האמת, הן תמיד מעלות בי זכרונות של מאבקים מכניים ועיכובים מתסכלים בעודי תקועה באמצע שומקום.

אבל היא היתה המכונית הראשונה שלי, והיא היתה אדומה ומגניבה, וקישטתי אותה בבובות וכיסויי מושב מושקעים, ועם כל הצרות שהיא גרמה לי היא גם היתה בעלת אופי מיוחד, שלא זכור לי באף מכונית אחרת שהיתה לי. ויש לי כל כך הרבה תמונות איתה, לידה, עם האקס, היא והאקס, היא וחברה טובה, היא ואני והחבורה המגניבה מבה"ד 12, היא ואני צעירה ומאושרת. אז כנראה שעם כל החסרונות והמגבלות אהבתי אותה אהבה אמיתית.

ותודה לז'אן-סול על הנסיעה המפתיעה במורד סימטת הזכרונות