לפני שאני חוזרת להתנהלות כרונולוגית אני ממשיכה לרגע בקו שנקטתי בפוסט האדום, ושוב בוחרת נושא משותף על פני זמנים.

והפעם, מגוון היצורים יוצאי הדופן והמגניבים שיש ליבשת הזאת להציע לתרמילאיה המשתאים.

אבל קודם, אני פשוט חייבת להכיר לכם שיר שבלעדיו הפוסט הזה לא יהיה שלם.

השיר הזה הוא של זוג קומיקאים אוסטרלים שנקראים Scared Weird Little Guys (או בקיצור SWLG), וכשמם הקורע כן הם.

בנסיעה המופלאה מאדלייד לאליס, ההיא שכתבתי עליה קצת בפוסט הקודם, היה לנו נהג/מדריך אוסטרלי חמוד רצח ומטורלל פחד, ואחת מתרומותיו הרבות לידע המקומי שלנו היתה לטחון לנו את השכל עם ההופעה של SWLG. צחקנו קשות כל פעם מחדש, החבר'ה האלו באמת מוכשרים בקומדיה ובשירה קומית ואת השיר הזה הם הציגו כשיר שהם כתבו בעקבות בקשה של משרד התיירות לעזרתם בקידום הבאת תיירים ליבשת:

(הקליפ עצמו הוא סתם איזה משהו שמישהו עשה בבית, אפשר להתעלם, המטרה היא לשמוע את השיר עצמו)

(המילים, כאן)

ככל שצברתי פז"מ במסעותיי בדאון אנדר, השיר הזה הצחיק אותי יותר ויותר מהסיבה שגיליתי שהוא פשוט נכון.

לאן שלא תפנה באוסטרליה, תמיד נדמה לך שיש שם שלל חיות / יצורים ימיים / חרקים / זוחלים מעניינים ומופלאים שרק מחכים לתפוס אותך אוף גארד ולהמית אותך תוך שלוש שניות וחצי. זה לא יאומן כמה סוגי יצורים ארסיים יש להם.

ועם זאת, מצאתי שזה מעולם לא הטריד אותי. עם כל האזהרות שיש בכל ספר מטיילים, בכל טוריסט אינפורמיישן, ובכל שלט בכל פארק, אפשר היה לחשוב שהתייר הממוצע ירגיש תחת איום תמידי. אבל זה לא ככה. איכשהו, אולי בגלל שזה כל הזמן בכל מקום, מהר מאוד זה הופך להיות עוד עובדה שתייקת לעצמך בראש, ואתה עובר להתמקד במה שבאמת מעניין, וזה היצורים עצמם.

ובאוסטרליה, ארסיים ולא ארסיים, יש כזה מגוון של יצורים מוזרים ומעניינים , ובעיקר היא מענגת אוהבי זוחלים ומהלכי-גחון שכמוני.

ונתחיל, איך לא, בתנינים.

קרוק'ס, באוסטרלית מצויה.

באוסטרליה יש שני סוגי תנינים. פרש-ווטר הידועים כפרשי'ז וסולט-ווטר הידועים כסולטי'ז.

הפרשי'ז הם, יחסית, יותר ידידותיים למשתמש. הם קטנים יותר, פחות אגרסיביים, וגם אם אתרע מזלך לעצבן אחד מהם והוא תוקף אותך עדיין יש לך סיכוי לא רע לצאת מזה פצוע אך בחיים.

הסולטי'ז זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא רק שהם הרבה יותר גדולים, הרבה יותר חזקים והרבה יותר אגרסיביים, הם, וזה הכי מסוכן, מסוגלים לראות בבן אדם טרף לגיטימי ותוספת רצויה לאבות המזון. הם לא סתם תוקפים, הם אורבים לך באגם שלצידו הקמת אוהל, לומדים את הרגליך, מחכים לרגע של היסח דעת ותוקפים על מנת לטרוף.

או במילים אחרות, בריכה / מפל / אגם שמתגלה בהם סולטי נסגרים מיד לתיירות ולא נפתחים עד שהוא נתפס ומתנודב לרילוקיישן לאתר פחות תיירותי.

יצא לי פעמיים לעשות שייט תיצפות על תנינים ובאף אחת מהפעמים לא הרגשתי פחד שאני מרחק דופן סירה מהטורפים הממולחים האלו.

נהפוך הוא. בפעם הראשונה ששזפתי עיניי באחד מאותם דרקונים מרושעים ופלאיים, בשייט הראשון שעשיתי, בקאקדו, התרגשתי בטירוף וצילמתי בהתלהבות.

ואם תסתכלו טוב, הוא בדיוק מסתכל עלי כשאני מצלמת אותו, המפלצון היפיפיון הזה.

בשייט אחר שעשיתי, חודשים רבים אח"כ בקייפ טריבולישיין אשר בקצה קצהו הצפוני של החוף המזרחי, זכיתי לראות את הגרסה החמודה והפושפושה של המפלצון הזה מתחרדנת להנאתה בשמש הצהריים.

לשמחתי ספורות הפעמים שיצא לי לראות תנין בתנאי שבי.

הרבה מהקסם פג שכהזוחל האימתני הזה שוכב ללא מעש בטנק מים ענקי.

פעם אחת, באליס פסרינגס, במרכז הזוחלים והלטאות שלהם, יצא לי מאחד כזה תמונת פרסומת לדיאט קולה אז זה היה קצת יותר מצחיק מעצוב, אבל בד"כ אפילו לא טרחתי לצלם.

מה שכן, במרכז המדובר באליס, שנמצא שם למען החיות לא פחות מאשר למען המבקרים, ראיתי כמה וכמה יצורים קסומים שלא היה יוצא לי לראות בטבע אלא אם כן הייתי עוברת לגור באחת הקהילות האבורידג'ניות לכמה חודשים טובים. וכאלטרנטיבה הוא לא היה רע בכלל.

איפה עוד הייתי זוכה להרגיש את חלקלקות בטנה של נחשית הפיתון הענקית שנכרה בעדינות אסרטיבית סביב צווארי. אח.. כזאת יצורה מלכותית ורבת הוד, הרגשתי ענווה שהיא מסכימה להכרך כך עלי.

ושם גם פגשתי את היצורון הכי מתוק, הכי חמוד, והכי הכי מגניב שיצא לי לראות בכל אוסטרליה.

טוב, אולי הוא בתחרות צמודה עם הבייבי קואלה (תמונה בהמשך), אבל הוא במקסימום בתיקו איתו.

הט'ורני דבל (בתרגום חופשי: שד קוצני).

לטאה קטנטנה ובעלת מראה מזרה אימה, שאין בין אימה לבינה שום כלום. הסיבה שקשה לראות אותם בטבע היא שהם מאוד מאוד קטנים, מאוד מאוד מוסווים בצבעי המדבר, והולכים מאוד מאוד לאט.

אז מאוד מאוד קשה לראות אותם.

אבל במרכז קיבלנו הזדמנות לשמוע עליהם הרצאה שלמה ואפילו לראות אותם מאוד מאוד מקרוב.

איזה פושפושון מתוק, לא?

והייתי בריצפה מצחוק כשראיתי איזה לאט היצורון הזה הולך. זה אפילו יותר מצחיק מלראות עצלן מטפס על עץ.

אבל כמו שאמרתי, הרבה יותר כייף לראות את הטבע בטבע.

ולטאה אחרת מדהימה למראה יצא לי לראות ביער טרופי בקייפ טריבוליישן (ההוא, בקצה צפוני של החוף המזרחי).

טרי דרגון (דרקון עצים).

גאונותו של הטרי דרגון היא בהסוואתו הכמעט מושלמת. הלטאון הזה משתלב לגמרי עם הגזע עליו הוא חונה, ורק אחרי שמישהו טיפה יותר מנוסה מראה לך אותו אתה קולט שהוא שם.

מסתבר שהרבה פעמים לזוז נורא לאט, או בכלל לא, זאת טקטיקת הישרדות לא רעה.

הזדמנות להרגיש ממש הרפתקנית נקרתה לי בחוף המערבי, במקום שנקרא קורל ביי.

יש בחוף המערבי מספר נקודות תיירותיות ידועות, ולמרות שהאיזור בכללותו נחשב ממועט תיירים, בכל זאת הכמה שכן מגיעים די עוברים באותם המקומות. די מתבקש בהתחשב בעובדה שהחוף המערבי מאוכלס בדלילות ומספר נקודות התיירות בחלקו הצפוני יותר מועט עד גיחוך, כשבן אחת לשניה משתרעים מאות קילומטרים.

אז כשכבר יש תיירות, מרגישים אותה קלות. ובקורל ביי מרגישים אותה קשות.

רוב העניין שם הוא סביב פעילויות ימיות (צלילה, שנירקול, טרקטורונים על החוף ואז שנירקול, שייט ואז צלילה, וכהנה וכדומה), וגם אני טעמתי קלות ממנת התיירותיות במקום. בכל זאת, תיירת.

אז לקחתי סיור טרקטורונים על החוף וקצת שנירקלתי. היה סבבה.

אבל מה שהיה באמת באמת מדהים לא היה מאורגן ולא עלה אגורה.

יש לאורך החוף אזור שהים נכנס אל תוך החוף ונוצרת מעין בריכה רדודה.

וידועה העובדה שכרישי ריף נוהגים לשייט בה.

אז הלכנו לראות.

ואמרו לנו שהם בכלל לא תוקפניים, אפילו קצת פחדנים.

ושאנחנו יכולים לעמוד בתוך המים בשקט בשקט והם יתקרבו אלינו.

אז עמדנו.

מכירים מלתעות?

ככה הרגשתי, אבל בהתלהבות המשמחת, לא בפחד.

זה די מגניב כשכריש משייט לך ליד הרגליים.

טא-ראם.. טא-ראם..

אטרקצית תיירות נוספת בחוף המערבי היא מאנקי מיה.

חוף רגיל לגמרי שכל ייחודו בכך שמתי שהוא, לפני כמה עשרות שנים, החליטה להקת דולפינים "לאמץ" את החוף הזה, והם התחילו לפקוד אותו בתדירות יומיומית ולפתח יחסי קירבה מופלאים עם הרוחצים בו.

השמועה לא אחרה להתפשט, ועם הזמן הפך המקום לנקודה תיירותית פופולארית.

באיזשהו שלב הרשויות התערבו, יש שיגידו לשם בצע כסף ויש שיאמרו למען הדולפינים ובטיחותם. בכל מקרה, היום החוף הוא שמורה מסודרת, מנוהלת ככל שמורה ע"י רנג'רים אוסטרלים שבראש מעיינם טובת החיות ולא המבקרים. את הדולפינים אפשר לנסות לראות בבוקר או בערב. לנסות, כי לא תמיד הם באים.

אבל כשהם באים אתה זוכה לקבל הסבר מפורט על הלהקה, ועל החברים הספציפיים שבאו להגיד לך שלום, כשהם בינתיים משתעשעים לרגלי הריינג'רית, נהנים משלל תשומת הלב, ואשכרה עושים פוזות למצלמה.

איי שיט יו נוט.

אני לא אתפלא אם זה בדיוק ההפך, רק שהם בטח לא לוקחים אחד מהשני כסף כדי לבוא לראות אותנו. בכל זאת, אינטלגנצית על, לא נראה לי הם מתעסקים בשטרות קטנים וירוקים (אחרי ככלות הכל, לא פיסות הנייר הירוקות והקטנות הן שהיו אומללות).

יש פעילות תיירותית פופולארית אחת שהצטערתי שלא עשיתי, וזה לצלול עם מנטה ריי.

אבל כן יצא לי לראות אותן במלבורן אקווריום, ולמרות שהתנאים תנאי שבי נשארתי פעורת פה אל מול גודלן, יופיין והאופי החנני בו הן מעופפות לאיטן בתוך המים.

בשעת ההאכלה הן כאילו נכרכו תוך ריקוד סלאו מרחף סביב הצוללן המאכיל, ויכלת לראות שעם כל גודלן אין בהן ולו תנועה מאיימת אחת.

חייזריות ענוגות.

(למען גילוי נאות, לא הייתי עם המצלמה באותו היום. התמונה צולמה ע"י שותפי לאהבתי למלבורן וסביבותיה, הבריטי המתוק ששבר את ליבי ולימים הפכנו ידידים טובים. בטח עוד תשמעו עליו הרבה)

אחת החיות שאפשר למצוא רק באוסטרליה היא חיית הכיס החביבה, הקואלה.

כבר בביקורי בגן החיות טורונגה, בסידני, ראיתי קואלות. אבל הן היו מסכנות כאלו, על עץ בכלוב, ישנות כל הזמן. וגם לא התלהבתי מהקטע של להצטלם עם אחת, אז ויתרתי. לימים קצת הצטערתי, כי אחרי שראיתי אותן בטבע ונשבתי בקסמיהן רציתי לדעת איך זה ירגיש לחבק אחת.

את קואלת הוויילד הראשונה שלי ראיתי בטיול הגראמפיאנס (פארק לאומי) והגרייט אושן רוד (הגרסה האוסטרלית לכביש מספר 1 בארה"ב) שלקחתי כדי להגיע מאדלייד למלבורן.

בנסיעה הזאת פגשתי את הבריטי, ובה התאהבנו באזור (כן, בזמנו הייתי בשמחה מוותרת על ה"באזור") והחלטנו לשוב לתור אותו עצמאית.

באותה הנסיעה גם קפצנו לשיטוט קליל בחורשת אקליפטוסים שהיתה מאוכלסת קואלות דרך קבע, ושיחקנו בהנאה את משחק מציאתם על העצים. לוקח זמן ופיתוח מיומנות עד שהעין מצליחה לקלוט את הדובון הקטן והאפרפר הזה מחבק את העץ תוך נמנום אחר הצהריים.

חיית כיס נוספת, קצת פחות קלה לתיצפות מהקואלה, הוא הוומבאט.

מה שכן, כשיצא לבריטי ולי, לגמרי במקרה, לפגוש וומבאט לצד הדרך בעודנו מטיילים בווילסון פארק, לא הרגשנו שום צורך לכרבל אותו בזרועותינו ולהצטלם. נהפוך הוא, התקרבנו נורא נורא בשקט, צילמנו וברחנו מהר.

לא נראה חיה שכדאי להתעסק איתה, השמנגוץ המסיבי הזה.

ונסיים את הפוסט, הארוך משהו, הזה (אל תגידו שלא הזהרתי שיש להם מלא חיות מעניינות ומוזרות) בשני בעלי כנף יחודיים ומשעשעים.

האחד הוא האימיוּ, בן דוד האוסטרלי של היען.

נתקלתי בהם המון בחוף המערבי, משוטטים להנאתם לצידי הכביש ומוטרדים אך במעט מבני האדם ששוטטו שם גם. אבל דווקא שם לא יצא לי לצלם אותם.

אמרו שעדיף לא להתקרב אליהם, מסתבר שיש להם אופי לא כ"כ נח, אז לא התקרבתי.

מה שכן יצא לי זו תמונה שצילמתי באיזו פינת חי מקומית בעיירונת באיזור הדרומי, ויצא מפחיד בצורה משעשעת.

ביג בירד מרחוב סומסום פוגש את הטרמינייטור.

ולהבדיל אלפי הבדלות, בעל הכנף האוסטרלי הבא הוא אחד החביבים והמתוקים שיש.

הקוּקַבּרה.

אז חוץ משם מוזר, יש לקוקברה גם קריאה מאוד מוזרה.

היא מתחילה כשריקה ונמשכת כקול שאפשר לתאר אותו רק כצווחות של קופיפים מצחקקים. בחיי, זה הדבר הכי מוזר ששמעתם אי פעם. אבל מצחיק לאללא.

ומעל לכל הציפור המקסימה הזאת גם סופר חברתית. או לפחות, לי יצא להתקל באחת חברתית במיוחד, באכסנייה שגרתי ועבדתי בה בחוף המזרחי.

היא פשוט התיישבה על מרפסת הקומה השניה בבניין חדרי המגורים, ונשארה שם כמעט שעה.

היא לא ממש התעניינה בנו כשהצענו לה מטעמים לכרסם, ולא באמת היה אכפת לה כשעשינו פוזות לידה והצטלמנו.

היא פשוט ישבה שם, סובבה את מקורה מצד אחד לשני, והרהרה בדברים שקוקברות מהרהרות בהם כשהן עוצרות לנוח על גדר כחולה.

תם ונשלם פוסטחיות אוסטרליה.

פחחחח.. נראה לכם?

פוסט על חיות באוסטרליה בלי קנגרו?

כאילו, דא!

הסמל הלאומי של היבשת אכן נמצא בה למכביר, ויצא לי להתקל בהם לאורכה ורוחבה של היבשת.

קטנים וחומים, קטנים ואפורים (וולבי'ז), גדולים ואדמדמים (ביג רד), ואפילו, בפינת חי ההיא, עם האימיו, לבנים.

אבל האמת, עם כל זה שראיתי המון, אף פעם לא הצלחתי לתפוס קנגורו בתמונה ממש טובה.

לא יודעת למה, אולי לא התאמצתי מרוב שראיתי אותם כל הזמן בכל מקום.

אולי זאת הנקמה שלהם על זה שלא רק שטעמתי את בשרם אלא הגדלתי לעשות והבעתי התלהבות וביקשתי עוד.

אבל גם התמונות הרגילות, חסרות היחוד כביכול, משרתות נאמנה את תפקידן התיעודי ומזכירות לי סיטואציות אהובות מיבשת קסומה.

כמו השלישייה האינטיליגנטית הזאת, שרצה לצידנו דקות ארוכות וכמובן שבסוף התעקשה לנסות להדרס.

מכירים בבאולינג שהמסך מראה לך שאין לך סיכוי להוריד את השלושה שנשארו כי אחד מימן ושניים משמאל?

נכון תמיד אתם בכל זאת מנסים?

סתם, סתם, השתגעתם?

אתם יודעים איזה מפחיד זה לדרוס קנגרו? שלא לדבר על הנזק לרכב.

עכשיו באמת תם ונשלם.

עד העונג הבא