אני לא כאן הרבה זמן, בישרא. כמובן, הכל יחסי, אבל אני מרגישה ככה. וכקוטן הרגשתי הפז"מית כן גודל פליאתי מכל מה שהבלוג, והבלוגספיירה, נתנו לי בכל כך מעט זמן. עדיין לא הגיע הזמן לנתח, אני עדיין עמוק בתוך התהליך, אבל גם מנקודת המבט הצרה על האירועים תוך כדי התהוותם אני כבר מזהה שינוי, התפתחות, היפתחות. ולא שאני בן אדם סגור מטבעי, אני לא. ובכל זאת, תוך כדי הכתיבה אני מגלה שבעצם יש הרבה שאני שומרת בפנים, ואני לומדת להוציא את זה החוצה ולהרגיש טוב עם הפורקן.

זה פלא אחד.

פלא שני, מופלא עשרות מונים, הוא האנשים המדהימים שפגשתי מאז שאני כאן. חלקם לבשו גוף ופנים והצמיחו חברוּת מחממת לב וחיבוקים לרוב. אחרים נשארו בגבולות הוירטואליה ובכל זאת מרגישים קרובים ואמיתיים. ולא, אני לא חושבת שזאת פיקציה. כשבן אדם כותב מהקרביים זה עובר מסך, ואם זה מתחבר אליך למקום מסוים בפנים נוצר החיבור. כשמישהו מפתח איתך דו שיח מתמשך, חווה איתך פוסטים שלך, חולק איתך פוסטים משלו, והקשר מתרחב ומעמיק בתגובות, זה מרגיש הכי אמיתי. ולכל המלעיזים והמפקפקים אני מביאה כראיה את כל אלו שחצו את גבולות הוירטואליה ונכנסו לחיי בחודשים האחרונים, והם הכי מקסימים ומרגשים ואמיתיים שיש.

אחרי הגילוי הראשוני של הבלוג, ושל ישרא, והמסה הראשונית האובר-וולמינגית של בלוגים שתפסו את עיניי ובלוגרים ששבו את התעניינותי, הגעתי לרגיעה מסוימת. למדתי להכיר לעומק את אלו שאני קוראת באופן קבוע, ודרכם, פעם בכמה זמן, אני מרשה לעצמי לגלות עוד בלוג שלא הכרתי. יש בי צורך לקחת את זה לאט, לתת את הזמן הראוי לקריאה אחורה, לתת את הכבוד הראוי לכתיבה שנחשפת בפניי ולכותב שהסכים לחשוף את עצמו.

והנה אני מוצאת את עצמי מגלה עוד בלוג מרגש, עוד ישות אמיצה שלא מפחדת להחשף. ואני קוראת, ומתרגשת, ומתמלאת הערכה, ומאמצת עוד פיסת אומץ משל עצמי.

בתחילת שנות העשרים המוקדמות של חיי הייתי רובי ככולי שקועה בחיים הבוגרים שפצחתי בהם מאז הגיוס. חלקתי חיי זוגיות ממוסדים עם האקס המיתולוגי ושירתתי שירות קבע שמלבד המדים, ותורנות אקראית פה ושם, הרגיש כמו עבודה אזרחית לכל דבר. החיים הרגישו רגילים לחלוטין והתנהלו כצפוי. לא חשבתי הרבה על העתיד, אבל המקום שהייתי בו הרגיש לי מתאים והגיוני. השתעשעתי ברעיון של קריירה צבאית. על נישואים לא חשבתי, אבל גם לא דמיינתי את עצמי בזוגיות אחרת. היו לנו הרבה חברים, היו לנו נסיעות סופשבוע לאמא שלו או למשפחה שלי, היו לנו מריבות סוערות ופיוסים לרוב, היתה לנו שגרה נעימה, היו לנו חיים רגילים לכל דבר.

קשה לי לזכור אירועים בסדר כרונולוגי, יש לי בעיית זכרון קלה (אוקיי, קשה). אבל יש אירועים מסויימים שמעוגנים בזכרון ועוזרים לי לסדר סביבם את השאר. יש את קורס הקצינים שלו, ומלחמת המפרץ, והתקופה בה חלקנו דירה גדולה ועליזה עם הבּסט ואחיו וחברתו. יש את קורס הקצינות שלי, וההשלמה החיילית עם הבּסט. ויש את ההתפצלות מהבּסט שבאה בתזמון הכי גרוע כי אני והאקס כבר התחלנו להרגיש את הסוף אבל נאלצנו לעבור לדירה משלנו.

ומתישהו בין קורס הקצינות שלי וההתחלה של סוף הזוגיות התחיל המשבר הגדול בין ההורים שלי.

ההורים שלי היו מהזוגות האלו שאתה מסתכל עליהם בהערצה. אחרי עשרים ומשהו שנה ביחד וארבעה ילדים הם עדיין נראו זוג מאוהב.

אמא שלי היתה הצלע הדומיננטית בזוגיות. היא היתה המפרנסת היציבה, בעוד אבא שלי נדד בין עבודות מזדמנות, ועבודתה כרופאת כפר קבעה איפה נגור ומתי ננדוד ליעד הבא. טוב, חוץ מפינוי הפיתחה, ניתן לה את זה. אבל עברנו הרבה מקומות מגורים בחיים, וזה תמיד הוחלט ע"פ מקום העבודה הבא שלה.

ואבא שלי, לא רק שלא הוטרד מיחסיי הכוחות ההפוכים, נהפוך הוא, הוא העריץ את האדמה שהיא דרכה עליה. אני זוכרת שזה אפילו הרגיש לנו מוגזם. אני זוכרת תחושת קבע עמומה של "היא עושה ממנו סמרטוט". אני מנסה לחשוב עם מי חלקתי את התחושה הזאת, אבל אני לא ממש זוכרת. אני יכולה רק להניח שזה היה עם אחותי האמצעית, שקטנה ממני בארבע שנים, כי הקטנה יותר קטנה ממני בשמונה, והאח היה קטן ממני באחת עשרה שנים.

אני מחשיבה את עצמי ברת מזל. בתקופה שהבועה המשפחתית התפוצצה לנו בפרצוף אני הייתי עמוק בתוך החיים המבוגרים שלי. גרתי במרכז, עם הזוגיות שהתחילה להגמר, עם השירות היומיומי, עם החברים. אף פעם לא היינו משפחה מאוד משפחתית, כל אחד בשלו,  ואני הייתי מבקרת פעם ב, די מנותקת מהחיים של ההורים ושל אחי ואחיותיי.

ופתאום הסתבר שאבא שלי, שפצח בהרפתקאה עיסקית באותה התקופה, שרף את כל הכסף שהוא השקיע, כולל כל החסכונות, בלי לשתף את אמא שלי בגודל הזוועה.

ובמקביל, תוך כדי המשבר הזה, אמא שלי גילתה שהוא בגד בה כל השנים. די מהתחלת הנישואים.

המשבר היה עמוק ובלתי ניתן לאיחוי, והמשפחה נקרעה לשניים. אחותי האמצעית, שנשארה לגור בקיבוץ שעזבנו כמה שנים לפני כן, גם היתה יחסית מנותקת מהשבר הגדול, אם כי הרבה יותר מעורבת ממני. אחותי ואחי הקטנים ספגו את כל החרא. את המריבות האינסופיות, את הנסיונות העקשניים של אבא שלי לשמור על המסגרת המשפחתית. את השנאה היוקדת של אמא שלי.

ובמר להם, ההורים שלי לא הקדישו רגע של חמלה לקורבנות. צדדים נלקחו. אחי נשאר עם אמא שלי, אחותי עברה לגור עם אבא שלי.

אני, מוגנת בבועתי, כאבתי את כאבם מהצד. מנסה לפשר ולגשר כשאפשר, אבל רוב הזמן פשוט מנותקת. היה לי שבר משלי להתמודד איתו. לא שבר רציני, כמו שכבר כתבתי כאן, הפרידה שלי ושל האקס היתה יחסית קלה. היחסים דעכו, לא התנפצו, ונשארנו חברים טובים. אבל שקועה בשינויים בחיי, לא שקעתי עמוק מדי במלחמה שהתחוללה אי שם בדרום הרחוק.

מוות זה משהו שזכיתי להכיר די מקרוב כבר מגיל צעיר. דוד שלי, אחיה הגדול של אמא שלי, טבע בתאונת צלילה כשהייתי ילדה. אני לא זוכרת בת כמה בדיוק הייתי, אני לא חושבת שהייתי בהלוויה. אבל אני זוכרת את השוק הגדול, והעצב. כולם ציפו שסבא שלי, אבא שלה, שהיה אלכוהוליסט שנים רבות וזקן וחולה מאוד, יהיה זה שיפרד מהעולם באותם הימים. אף אחד לא ציפה לזה.

כמה שנים אח"כ גם סבא שלי הלך לעולמו.

וכמה שנים אח"כ בן דודי המקסים, בן אחיה של אימי, נדרס בדרך הביתה מהבסיס בצפון. את זה אני כבר זוכרת טוב. ההלוויה. השבעה. האבל הבלתי נתפס. בכי המרורים של בת דודתי האהובה, שהיתה כמו אחותי בילדותנו המשותפת בנתניה.

המשפחה של אמא שלי היא משפחה למודת אבל. פעם הם היו אחת עשרה אחים ואחיות. שלושה מתו בתימן. ואז האח הגדול, שנים רבות אח"כ, כשכבר היה בעל משפחה. וסבא. והבן דוד.

סבתא שלי, עליה השלום, אשה פשוטה עם נשמה מדהימה שגידלה אותי ואהבתי אותה כמו אמא, עברה הרבה תלאות וסבל בחייה. והרבה אבל ועצב. ותמיד היא שידרה קבלה והשלמה עם החיים, ואני חושבת שבצורה זאת או אחרת היא הנחילה את זה לכל ילדיה, והכי הרבה לאמא שלי, ודרכה לי.

יש משהו מנחם בזרם ההכרה התת מודע הזה, שכל מה שקורה כנראה אמור היה לקרות, ויש להתאבל ולבכות ולהמשיך הלאה. וזה משהו שאתה לא מודע אליו עד שאתה נתקל בעצמך, פנים אל פנים, עם המוות הכי קרוב והכי כואב שיש.

משהו כמו שנה וחצי אחרי הפיצוץ המשפחתי הגדול גרתי באותה הדירה שחלקתי בזמנו עם האקס, עכשיו כבר בשותפות עם ידיד מהיחידה. האקס כבר היה עם החברה החדשה. הבּסט ואני היינו בנתק ארוך. בבתים הנפרדים בדרום הרחוק המלחמה המשיכה על אש קטנה. ריקושטים הגיעו אלי פה ושם, אבל לא יותר מזה.

לילה אחד התעוררתי בידיעה שמשהו העיר אותי ולא ידעתי מה. משהו לא טוב. משהו רועש.

הלכתי לטלפון בסלון, ראיתי שיש הודעה. הלב שלי דפק. הערתי את השותף. אמרתי לו שיש הודעה במזכירה ושאני מפחדת להקשיב לה לבד.

בהודעה היה קול מצווח שרק בדיעבד זיהיתי כאמא שלי. בין הצווחות הבנתי שאחי ירה בעצמו.

מכאן זה קצת מעורפל. אני חושבת שלא הצלחתי לתפוס אותה ובסוף התקשרתי לדודים שלי, והם סיפרו לי שאחי ירה בעצמו ושלקחו אותו לסורוקה. לא רציתי להתקשר לאקס, שכבר גר עם החברה החדשה, אז התקשרתי לבּסט. כל הסיבות הקטנוניות שגרמו לנתק ביננו התאדו ברגע, היה לי ברור שהוא יהיה שם בשבילי. הוא הגיע ולקח אותי לסורוקה.

שם הסתבר לי שאחי ירה לעצמו בראש עם אקדח קטן שהיה שנים בבית. כדור אחד, 22 מילימטר. נכנס מצד אחד יצא מצד שני, ועשה נזק בלתי הפיך. הוא היה יומיים בתרדמת. יומיים שאיפשרו לנו לעכל מה קורה. יומיים של תפילה שהוא ימות ולא יתעורר לחיים של פיגור ומוגבלות. יומיים של אחדות משפחתית, וארוחת ראש השנה מאולתרת, וצחוקים על המדרכה מחוץ לבית החולים. יומיים של חסד.

ואז נקבע מוות מוחי, והוריי הסכימו פה אחד לתרום את אבריו, ונפרדנו ממנו.

לא בכיתי בהלוויה. עד כדי כך שנאתי לבכות מול זרים. והיו המון אנשים בהלוויה. אמא שלי רופאה של האיזור שנים ארוכות.

לא חושבת שבכיתי בשבעה. אני זוכרת הרבה צחוקים, אני זוכרת הרבה מתחים, אני זוכרת הרבה אנשים טובים סביבנו כל הזמן, אני זוכרת הרבה כעס סביב שלל ריטואלים דתיים. אני זוכרת ימים דחוסים להתפקע ברגשות. לא דבר קל, שבעה. אבל חשוב, חשוב לאללה.

השנה שאחרי היתה נוראית ברובה.

מוות במשפחה זה אף פעם לא קל. ועוד התאבדות, עם כל המטען, וההאשמות, והאשמה.

כל אחד מאיתנו עבר תהליך מרוכז של התמודדות, והתבגרות, ושינוי. בסופו של התהליך יצאנו טובים יותר, כמשפחה. כל אחד מההורים, בדרכו, הפיק לפחות חלק מהלקחים. עדיין יש לנו טענות כלפיהם, ולקח הרבה זמן עד שהפסקנו להאשים אותם במה שקרה, ולא בטוח שהיום אנחנו נקיים לגמרי מהאשמות. אבל התבגרנו. עברו שתים עשרה וחצי שנים מאז, והזמן בהחלט עושה עבודת ריפוי ברוכה.

ואני אסתכן ואומר שאפילו יצאנו מורווחים. כל אחד מאיתנו, בדרכו, למד לשים דגש על הדברים החשובים בחיים. אני יודעת להעיד בבטחון מלא רק על עצמי, למרות שאני קרובה מאוד לאחיותיי ולהורים שלי. אני יודעת שלי זה הפיל את אסימון זמניות הקיום.

אולי הבנתי את זה שכלית, אפילו טעמתי מזה לאורך השנים, אבל רק כשזה מכה בך ישירות, בפרצוף, מרסק לך את היומיום המוגן, מפרק לך את המשפחה לחלקים ומרכיב אותה מחדש, מפרק אותך לחלקים ואתה מופתע לגלות ששרדת ואפילו השתבחת, רק אז אתה באמת מבין שהכל זמני.

ואני לא מדברת על זה שיום אחד נמות. ברור שנמות. זה אף פעם לא הטריד אותי, וזאת לא התגלית הגדולה שגיליתי.

אבל גיליתי שכל עוד אנחנו חיים יכול להיות ששוב יקרה משהו נורא. כי ככה זה בחיים, מדי פעם קורים דברים נוראיים, והם עלולים שוב להתנפץ ולהפוך בלתי נסבלים לתקופה מסוימת.

אז כל עוד הם נסבלים וכיפיים צריך לנצל אותם ולהעריך כל רגע.

המוות של אחי זה משהו שנמצא איתנו כל הזמן. וביננו לבין עצמנו זה הכי טבעי ורגיל לדבר על זה. ואפילו סיגלנו לעצמנו קלילות מתריסה בדיבור על מוות, והומור לרוב. היינו שם, חווינו את זה, שרדנו את זה.

אמא שלי התראיינה ללאשה לפני כמה חודשים, בעקבות פתיחת מרכז לרפואה אלטרנטיבית על שם אחי. היא סיפרה בחופשיות על ילדותה העניה, על האב האלכוהוליסט והאלימות בבית, על הגירושים, על המוות של אחי. כזאת אמא שלי, פתוחה וחולקת, לפעמים יותר מדי, אבל אנחנו כבר רגילים. ואני אישית, עם כל אי הנעימות שלפעמים יתר הפתיחות שלה מביאה, מעדיפה את זה ככה.

אני קצת יותר סלקטיבית ממנה. כבר מזמן גיליתי שהכי קל לי לדבר על זה עם אנשים שחוו משהו דומה. לא כי קשה לי לדבר על זה, יותר כי לא נעים לי להביך את מי שעומד מולי. לשיחה על מוות קרוב יש משקל מאוד כבד באוזני השומע, וכמה שזה אולי נשמע מוזר, הרבה יותר כבד מאשר בפי המספר.

נכון, יש את הרגעים המוזרים כששואלים אותי "אז אתן שלוש אחיות? בלי אחים?". או כשמישהו מספר איך הם ישנו ארבעה באותו חדר כילדים ואני כמעט אומרת "כן, גם אנחנו" ואז עוצרת את עצמי. חוסכת מעצמי הסברים מיותרים.

אבל זה שם, עם פינה משלו בלב ואזכרה פעם בשנה, שהפכה עם השנים לארוע משפחתי עם קצת זכרון עצוב והרבה שמחת מפגש ופיקנוק על הדשא בכניסה לבית הקברות, ופרולוג טבעי לארוחת ערב ראש השנה.

והאחיינית המקסימה שלי יודעת שהיה לה דוד שמת הרבה לפני שהיא נולדה, ומבינה מה זה מוות עד כמה שילדה בת חמש וקצת יכולה להבין (או אולי יותר בטבעיות מכולנו), וקולטת שזה עוד חלק מהחיים.

זה היופי בלקבל את החיים כמו שהם. זה לא עובד כל יום בכל רגע, אבל זה עובד רוב הזמן, וזה נהדר.