נכון לשלשום יש לנו קרייסס בעבודה. אני לא אלאה אותכם בפרטים, מה שחשוב זה שהאמריקאים בלחץ, מה שאומר שהמכבש הופעל עלינו במלוא העוצמה, מה שאומר שבימי השבוע אנחנו טוחנים שעות, ובסופ"ש גם.

אז מחר אני הולכת לעבודה.

וכנראה שגם בשבת.

וכמו שזה נראה בינתיים, גם כל שבוע הבא..

ומכיוון שאני שומרת באדיקות על המנעות מישרא בשעות העבודה, יש מצב שבימים הקרובים אני בקושי אהיה בסביבה. מה שיעציב אותי ברמות, כי אני אשכרה תופסת את עצמי מתגעגעת כשאני לא כאן. מי אמר מכורה ולא קיבל?

אבל יודעים מה, לא. אני לא רואה בזה משהו רע.

אין שום רע בגעוגועים האלו.

אני מתגעגעת אליכם, ולכתיבה שלכם, ולהתפקע מצחוק מול תגובה קורעת, ולהתרגש קשות מול פוסט אישי, ולהתענג על קליפ יוטיוב נוסטלגי, ולהתפלא מקסמן של כמה שורות שיר, ועוד המון דברים משובחים שלמדתי לאהוב בחודשים האחרונים. אז כן, אני מתגעגעת כשאני לא כאן.

וכן, אני אציץ בכל רגע שאוכל, כדי לקרוא בחטף איזה פוסט שניים, או לראות מה התמונה החדשה בלמעלה של הבלוג של עלמק, ואולי אפילו אגיב כמה תגובות באישון הלילה, עיניי טרוטות אל מול המחשב הבייתי וחדוות ישרא בליבי.

וכשהלחץ ירגע תסמכו עלי שאני אפצה על זה באיזה פוסט מושקע שבטח יקח לי חצי יום של עריכה

אז בינתיים, שלא יהיה פה ממש ממש ריק, הנה עוד תמונה.

ההיא למעלה היא מהאכסניה המדהימה שגרתי בה כמעט ארבעה חודשים בסוף הטיול האחרון (ושללא ספק יוקדש לה פוסט שלם עתיר סיפורים ונוטף געגועים). אחת מדלתות הזכוכית של הלובי/סלון/מתחם משותף המושקע והיפיפה שלהם נשברה פעם, ומישהו יצירתי ראה את הפוטנציאל והדביק באמצע השבר עכביש פלסטיק. ואני עומדת בתוך החדר ומצלמת החוצה, כשברקע רואים את החצר המקסימה והמושקעת. הכל היה יפיפה ומושקע בטירוף באכסניה הזאת, זה היה חלק מהקסם שלה.

אבל כמו שאמרתי, יהיה פוסט.

וכאן למטה זאת תמונה שצילמתי בחוף המזרחי של טזמניה, אבל יכלה להיות מצולמת בכל מקום בעולם בו היה מזדמן לי להתקל בכלב שמחליט לדחוף את הראש לחור בגדר ולהעיף מבט מסביב.