אח.. תמונות..

היום זה יום של התעסקות בתמונות. הראש פחות כואב והצינון הרבה פחות מטריד, ואני שוקעת לתוך ארגז תמונות שעוד לא סודרו באלבומים, ולתוך פולדרי תמונות שעוד לא הודפסו. ואני, רק תנו לי תמונות. כל כמה שאני אוהבת לצלם, עוד יותר אני אוהבת להסתכל בתמונות. וגם עמוק בתוך העידן הדיגיטלי אני עדיין אוהבת לשלוח להדפסה ולסדר באלבומים. שריטה נוסטלגית שכזאת.

אז כמובן שעלה בי החשק לקמפל עוד פוסטתמונות מהטיול, ושמתי לב שיש לי לא מעט תמונות שמצולמות באותו סגנון צילומי. תמונות שמתחילות רחב ונמשכות עד האופק. הנטיה הטבעית לתמונות כאלו באה כשאתה עומד מול דרך שנמשכת עד האינסוף, כמו רוב התמונות באווטבאק האוסטרלי, אבל אותו אפקט קורץ לך גם אל מול ובתוך מבנים מסוימים. וכך נתקבצו להן כמה סצינות שאינן קשורות כרונולוגית או גאוגרפית, אבל כולן משרטטות אותו קו קומפוזיציוני דומה.

את התמונה למעלה צילמתי תוך כדי נסיעה ברכבת מקורנדה לקיירנס. קורנדה, עיירונת תיירותית להחריד ופסטורלית להפליא שממוקמת בין ההרים ובתוך יער טרופי ענק כשעה וחצי מקיירנס, בירתו הצפונית של החוף המזרחי של הייבשת.

לקורנדה ניתן להגיע בשתי דרכים. הראשונה ברכבל הארוך שמתוח בינה ולבין קיירנס, ושלוקח אותך מעל יער טרופי, מפלים, צוקים ושלל נופים אפופי ערפל וקסומים. השניה ברכבת ציורית בעלת חזות עתיקה ומורשת היסטורית, וקטר צבעוני המעוטר באומנות מקומית. אז אני לקחתי רכבל בהלוך ורכבת בחזור.

אחד הדברים שהסגנון הצילומי הזה מעביר הכי טוב זאת תחושת הנסיעה. המסע. הדרך שנפרשת לפניך שמרמזת על הדרך שעשית עד לאותה הנקודה.

הרגשה דומה קיבלתי כשבחלון הקומבי שלנו חלפו מיילים על גבי מיילים של שדות קנים (canes) שמאפיינים את הדרך לאורך חלקו הצפוני של החוף המזרחי, וצצים מדי פעם גם יותר דרומה לכיוון בריסביין וביירון.

בחודשים המופלאים שביליתי בעיירונת בה גרתי בסוף הטיול הכרתי כמות לא מבוטלת של אנשים מקסימים שהפכו לחברים טובים, ותמיד הגיע הרגע להפרד מאלו שהמשיכו בדרכם. אבל פעם אחת גם זכינו להפגש מחדש. שני בחורים מקסימים, הולנדי ואנגלי, שהיו חלק מחבורתנו העליזה במשך כחודש ומשהו, ירדו לנוסה והשתקעו שם לכמה שבועות. רצה המקרה ובדיוק אז בחורה גרמניה וחמודה שטיילה ברחבי היבשת עם קומבי פולקסווגן מדליק, ועצרה אצלנו ונתקעה כמו כולם, רצתה לרדת דרומה לנוסה וביירון לנסות למכור את הקומבי. חברה אוסטרלית ואני קפצנו על ההזדמנות ומיד התגבש לו Road trip משמח שכלל ביקור אצל הבנים בנוּסה, קפיצה קטנה לביירון, ועצירה מעושנת בנימבּין (האמסטרדם הלא רשמית של אוסטרליה).

ולי אישית התווסף הרווח של לראות את המקומות הכה מתויירים האלו, שכבר ויתרתי עליהם בליבי, יודעת שאני אעדיף לבלות כל רגע שנותר לי בעיירונת שהפכה לי לבית. והנה, הזדמנות מצויינת לסמן וי קטן גם על המקומות האלו, וגם על חווית הטיול בקומבי, חוויה שתמיד נראתה לי מגניבה במיוחד.

וכמו שכתבתי למעלה, מבנים מסוימים גורמים לך לבדיוק אותה תחושה של מסע אינסופי וחופש מוחלט.

כזה הוא הבַּסלטון גֶ'טי. מזח העץ הארוך ביותר בחצי כדור הארץ הדרומי. שני קילומטרים שנמשכים ונמשכים ונמשכים. בכמה חלקים שונים בטיול הארוך שלי נפלו בחלקי הזדמנויות קצרות לטייל עם רכב, שזה טיול בעל אופי שונה לחלוטין מטיול בתחבורה ציבורית, ואחת הפעמים היתה בדרום-מערב אוסטרליה. כשהגעתי לפרת', בסיום מסעותיי במורד החוף המערבי, נפגשתי עם ידידה בריטית שהכרתי בתחילת הטיול בדרווין ושהתגוררה בפרת'. אחרי כמה ימים בפרת' נסענו עם הרכב שלה לטיול קצרצר בפיסה הדרום-מערבית של היבשת. צעידה מרגשת על גשרים שנבנו בגובה צמרותיהם של עצי ענק, חופי גולשים מפורסמים ויקבים יפיפיים במרגרט ריבר, ושלל פינות חמד ואכסניות קסומות שהתרמילאי הממוצע לא בהכרח זוכה להכיר. והבסלטון ג'טי, שלא זוכה לתהילה תרמילאית, אבל בעיניי היה בהחלט שווה את העיקוף בדרך חזרה.

וזאת אחת התמונות הכי אהובות עלי. קנברה, בירת אוסטרליה. שנבחרה במיקום נייטרלי בין סידני למלבורן בכדי שלא יהיה צורך להכריע מי מהן תהיה הבירה. וכיאה לעיר שתוכננה מראש, קנברה בנויה לתפארת בקוים ישרים ומבנים מרהיבים. וכמו אחותה האמריקאית, גם כאן כל המוזיאונים בחינם. ואני, מסתבר, אוהבת ערי בירה שמאפשרות לי להעשיר את הידע שלי בחינם. הרבה תרמילאים ילעיזו עליה שהיא משעממת ולא מצדיקה את העיכוב בדרך ממלבורן לסידני, או להפך. אבל אני טוענת שכן, ועוד איך. ובדיעבר הצטערתי שנאלצתי לבלות בה רק יומיים. אבל זה מחיר הטיול ברכב עם בריטי מדליק, אז לא תתפסו אותי מתלוננת.

בתמונה, קיר השמות במוזיאון ההנצחה (Australian War Memorial).

יש שני מסדרונות כאלו, אחד מכל צד, ארוכים ארוכים ומלאים בשמות כל האוסטרלים והאוסטרליות שנפלו בכל המלחמות שאוסטרליה לחמה בהן לאורך השנים. ומסתבר שהיו המון.

אחד מסרטי המלחמה הראשונים שראיתי בצעירותי היה גליפולי, בכיכובו של צעיר אוסטרלי שרק התחיל אז להתפרסם לאחר ששיחק את מקס הזועם, ושבאותה השנה יישחק גם את מקס הלוחם בדרכים ויפרוץ סופית לתודעה. אבל באותם הימים התאהבתי בו בזכות הסרט הלא כל כך מוכר והכל כך עצוב הזה. אז מצאתי את עצמי מתחברת קצת יותר לפינת המוזיאון שהוקדשה לגליפולי, אבל בתדהמה האמיתית הוכתי כשהילכתי במסדרון הזה.

נכון, מי כמונו למוד מלחמה ושכול, שלא לדבר על מצבות וימי זכרון. ובכל זאת, כל כך הרבה שמות, וליד חלק מהם נעוץ פרח אדום קטן, סימן למכר או בן משפחה שביקר והשאיר זכרון קטן. מי אמר מדבקת דם המכבים ולא קיבל?

ולסיום, קישור קטן לאותו טיולון בדרום-מערב היבשת, עם הידידה ההיא מפרת'.

באחד היקבים ההם, פתחנו בשיחה קלילה עם אוסטרלי חמוד שישב לבדו בשולחן לידנו. יין, לא משנה כמה טוב, יותר נעים לשתות בחברותא, אז הזמנו אותו להצטרף. תוך שניה וחצי למדנו שהוא גיי, שהוא פרופסור באוניברסיטת מלבורן, שהוא בביקור חברים בפרת', ושהוא ראה לא מזמן בערוץ הסרטים הזרים את הסרט הישראלי ההוא, המצויין, על האם החד הורית בעיר נמל ההיא בצפון ישראל. ברוקן ווינגס? יס, יס, דאת וואן. אקסלנט מובי.

אז כשהגעתי למלבורן כמה שבועות אח"כ, כולי כבר מאוהבת בבריטי שלי, מיד הצתוותנו אליו לסיור ברחבי עירו המדליקה, ובתוככי האוניברסיטה בה השתכן.

ותאמינו לי, בכזאת אוניברסיטה מרשימה ומכושפת, יש מצב שאפילו אני הייתי מביאה את עצמי לעשות תואר. שלא לדבר על הפרופסורים המגניבים שמלמדים שם

There's a sound

Across the alley

Of cold metal

Touching skin

And you can see

If you look in her window

That she has gone and cut

Her hair again

In straight lines

Straight lines

Those soft golden lights in the morning

Are now on her wooden floor

The wind has swept them through the apartment

She don't need them

Any more

Any more

Any more...

She's cut down

On her lovers

Though she still dreams

Of them at night

She's growing straight lines

Where once were flowers

She is streamlined

She is taking the shade down

From the light

To see the straight lines

Straight lines

She wants to cut through the circles

That she has lived in before

She wants to finally kill the delusions

She won't need them

Any more

Any more

Any more...

But there's a sound

Across the alley

Of cold metal

Too close to the bone

And you can see

If you look in her window

The face of a woman

Finally alone

Behind straight lines

Straight lines

(Straight lines, Suzanne Vega)