אז לכל מי שעוד לא יודע לאן נעלמתי בשלושת השבועות האחרונים יש לי רק מילה אחת להגיד.

באפי.

מילה שהיא עולם ומלואו.

נתחיל מזה שידעתי שיש סדרה כזאת, וידעתי שיש לה חוג מעריצים נרחב, ובישרא התחדדה לי ההבנה שיש לה קהל מעריצים אינטלגנטי ובוגר להפליא. וידעתי שהיוצר שלה הוא ג'וס וודון, שהכרתי רק בשנה שעברה כשהתוודעתי לסדרה יותר מאוחרת שלו, Firefly ולסרט שיצא בעקבותיה, Serenity.

אבל מעולם לא ראיתי ולו פרק אחד של באפי.

ואז הצטברו להן כמה נסיבות נוחות שאיפשרו לי לקנות את מארז שבעת העונות של באפי במחיר אטרקטיבי במיוחד, ומכיוון שממילא אני בראש של סדרות בתקופה האחרונה החלטתי שהגיע הזמן להבין מה עומד מאחורי האגדה.

כשהמארז המרשים הגיע אלי הוא חיכה כמה ימים עד שהתפנתי אליו, ובינתיים הסתפקתי בלהעריץ אותו חיצונית.

לפני כשלושה שבועות פתחתי אותו, החלקתי את הדיסק הראשון של העונה הראשונה לנגן, ופצחתי בטירוף.

הפרקים הראשונים זרמו לי קצת לאט. ידעתי שאני מסתגלת. וגם ידעתי לא לצפות הרבה מהעונה הראשונה. אבל זה לא שסבלתי. מההתחלה, גם בפרקים הראשונים הפחות מגובשים על עצמם, קלטתי את הפוטנציאל. קלטתי שאני נהנת מהדיאלוגים, מהרפרנסים התרבותיים, מהרמיזות למודעות עצמית של הסדרה (סטייל Scream, שהוא סרט אימה שדן כל הזמן בסרטי אימה, אבל יותר מעודן).

אני לא מצליחה כרגע לשים את האצבע על הנקודה המסויימת שבה נתפסתי, אבל כשזה קרה לא היתה דרך חזרה. נכנסתי לאובססיה קשה. התקשתי לנתק את עצמי מהצפייה, עד שהגעתי למצב שלא הרשתי לעצמי לראות יותר מארבעה פרקים רצופים בערב שלפני יום עבודה. בלילה חלמתי. כל שאר היום חשבתי על מה שראיתי, כל הזמן.

אבל אני יכולה לשים את האצבע על הנקודה בה הבנתי שאני לחלוטין משוקעת רגשית בסדרה הזאת.

עונה שלישית, פרק 8. Lovers Walk. בסצינה המצויינת של מכונית שמפלחת את השלט של סאנידייל, הדלת שלה נפתחת, וממושב הנהג מתגלגל החוצה ספייק. שיכור וקורע מצחוק כרגיל. ואני מקפצת על הספה בקריאות שמחה

Spike is back! Spike is back

אז ידעתי.

מאותו הרגע כבר הייתי מודעת לאובססיה, וזרמתי איתה. ובפורים צירפתי חופש לסופ"ש והקדשתי את כול כולי לסיום הצפייה בעונות שש ושבע. תחושת ההקלה על הסיום התערבבה במיידית עם הצער. אבל ידעתי שאני חוזרת לסיבוב צפייה נוסף, אז חזרתי לשמוח. עכשיו אני יכולה לעכל בשקט, לראות מההתחלה לאט לאט. עוד פעם, עם רגש. ועם כל התוספות בכל ה-DVD-ים. ועם לקרוא סכפ"שים, וסיקומנטרים. ועם לשלב את אנג'ל מעונה 4 (כן, צצה עוד הזדמנות רכישה, וכל חמשת העונות של אנג'ל בדרכן אלי).

עוד הרבה ייכתב בבלוג הזה על באפי, ברור לי שוואנס יו גו באפי יו קנט גו באק, אז אני לא אנסה לדחוס את הכל בפוסט הזה.

דווקא עכשיו אני רוצה פחות להגיד ויותר לדסקס. אני יודעת שיש כאן כמה באפיונרים/באפיסטים כבדים, ובטח כמה שראו פרק פה ושם, ויהיה עם מי לפטפט.

מה שכן, זה הזמן לפני שאני אשכח:

אזהרת ספויילרים ! ! !

שיהיה ברור שגם הפוסט וגם התגובות יכילו פרטים לגבי כל העונות של באפי, כל הדמויות, כל הפלוט-טוויסטס, בקיצור, כל ספויילר אפשרי.

אז להפעם החלטתי לבחור את הפרק האהוב עלי בכל עונה, ואח"כ יש לי כמה שאלות בשבילכם.

מצעד הפרקים

עונה ראשונה

פרק 6, The Pack - כיוון שכבר התחלתי את סיבוב הצפייה השני, יש מצב שבמהלך הצפייה המקורית בעונה הראשונה לא ידעתי להגיד שזה הפרק המועדף עלי. יש מצב שהבנתי את זה רק בצפייה שניה. אבל זה לא משנה את העובדה שזה הפרק הכי מוצלח בעיניי. המטפורה המצויינת של חבורת לגלגנים-נטפלים-לחלשים ללהקת צבועים היא מצויינת. לצערי אני נתקלת בזה גם בחיי הבוגרים. קבוצה של אנשים חלשים שהתקבצו יחדיו, וששואבים כוח מדומה מיכולתם ללגלג על אנשים "חלשים חברתית". המסר הועבר בצורה טובה, אבל בלי להיות ברור מדי.

עונה שניה

פרק 19, I only have eyes for you - אני מניחה שזאת הבחירה הפופולרית. ובצדק. פרק מצויין, תיאטרלי משהו בכך שכל פעם זוג אחר מבצע את אותה סצינה, ונקודת השיא היא כמובן באפי ואנג'ל שמבצעים אותה בהיפוך תפקידים. הברקה תסריטית.

עונה שלישית

אוקיי, מכאן כבר מתחיל להיות לי קשה לבחור פרק אחד..

Band candy שהחזיר את כל המבוגרים לצעירותם ושיקף לצעירים איך נראית ההתנהגות שלהם. וכבר הזכרתי את Lovers walk שלא רק מילא את ליבי בשמחה על חזרתו של ספייק, אלא גם הכיל רגעים מרגשים ועצובים של מערכות יחסים, ואהבה, ובגידה, והכחשה, ואחד ספייק שכנראה היחידי שכנה עם עצמו והולך עם האהבה שלו עד הסוף.

Gingerbread שעוסק בצורה מוצלחת בסכנת הקהל המתלהם. Earshot שבו באפי לוקה זמנית ביכולת לשמוע מחשבות, מה שמהר מאוד חושף אותה ואותנו לבדידות הנוראית שתיכון יכול לגרום לך.

אבל אין אפס שמקום ראשון שלי הוא פרק 9, The wish - כשהמשאלה של קורדליה מתממשת, שבאפי מעולם לא תגיע לסאנידייל, ג'וס חושף בפנינו ייקום אלטרנטיבי שבו סאנידייל נשלטת ע"י המאסטר וערפדיו, וכל אחת מהדמויות קיימת אך בצורה שונה לגמרי. הפייבוריט שלי, כמובן, היא ואמפייר ווילו. כמו שהיא אומרת בעצמה באחד הראיונות - עצם זה שאתה מתלבש בבגדי עור צמודים כבר גורם לך להתנהג אחרת.

עונה רביעית

שוב יש כמה מועמדים, אבל הפעם קל לי לבחור.

פרק 10, Hush - בעיניי זה הפרק הכי מפחיד בבאפי. מכל הערפדים, והשדים, והמכשפות, ושאר האימות שבאפי והסקוביז מתמודדים מולם, הכי הכי הכי מפחידים היו ה"ג'נטלמנים" מהאש. והגאונות שבלעשות פרק ללא דיבור. אליל הבחור הזה, אין אפס.

עונה חמישית

שוב, קושי רב.

העונה מתחילה בפרק באפי נגד דרקולה המצויין, פרק שחושף צד אפל בבאפי. ויש את הפרק שזאנדר מתפצל. והפרק שחושף בפנינו את עברו הפטאתי של ספייק. ופרק הסיום המטלטל שבו הודתי לאלוהי ה-DVD שיש על הספה לידי את עונות שש ושבע שמבטיחות לי שלא ייתכן שבאפי מתה והסדרה נגמרה.

אבל אין אפס, הפרק החזק של העונה הוא The Body - שקרוב לוודאי היה מכה בי הרבה יותר חזק אם לא ידיד יקר שלי שספיילר לי שבוע לפני כן וסיפר לי שאמא של באפי מתה. ובכל זאת, הפרק מספיק עוצמתי גם ככה. באחד הראיונות שראיתי אח"כ ציינו את העובדה שהפרק נטול פס קול. אני לא בטוחה ששמתי לב כשראיתי אותו, אבל אני משוכנע שזה השיג את האפקט הנכון גם אם לא הייתי מודעת. גאונות.

עונה שישית

אני אקדים ואומר, אני אוהבת את העונה השישית. לא, אני לא אוהבת את שלישיית החננות אִיול-וואנביז, אבל אפילו הם חלק מהריאלזם הבוטה של העונה הזאת. התבגרנו. הנה החיים. קשים, מדכאים, מלאים קשיי יום יום שלא נפתרים במקל עץ מחודד או כישוף, מערכות יחסים הרסניות, פרידה, מוות שובר לב, אֵבל הרסני, כל מה שקשה ומדכא בחיים בלי קשר לזה שאת ציידת ערפדים שחיה על פתחו של הגיהנום.

אני אמשיך ואומר, אני אוהבת את מערכת היחסים בין באפי לספייק. יש בה משהו אמיתי. אחרי התמימות והרומנטיקה עם אנג'ל, ומערכת היחסים הבוגרת והשגרתית-משהו עם ריילי, מגיעה מערכת יחסים אפלה, עמוסת יצרים ולבטים, ובאיזשהו מקום הכי ריאלית ואמינה משלושתן.

אז גם כאן קשה לי לבחור.

יש את טאבולה רסה המצויין שחופן את הדמויות בכף היד, מערבב טוב טוב, וזורק אותן לראות מי תתחבר עם מי. הפעם לא מציאות מקבילה, רק כישוף שכחה שיצא משליטה. עוד הזדמנות מצויינת לסתלבט עצמי, לפיתוח הדמויות בכיוונים קצת שונים אבל עם מסר ברור שכך או כך בסוף החלקים יסתדו מאוד דומה לפאזל המקורי.

יש את Normal again שמעביר בצורה כל כך משכנעת את פיקפוקיה של באפי בקיומה של המציאות הנוכחית מחוץ למוחה, שגם אנחנו מסיימים את הפרק הזה במחשבה שאולי זה כך. אולי כל מה שראינו עד היום היה פרי דמיונה הקודח של נערה בהפרעה.

ויש, כמובן, את הפרק הכי מוכר של באפי, שאפילו אני ידעתי על קיומו (אבל לא ידעתי את שמו או באיזה עונה הוא), המיוזקל. Once more with feeling שכבר הספקתי לראות שוב פעמיים בשבוע האחרון, ושאני לא מצליחה להפסיק לזמזם שירים ממנו, ושראיתי את מאחורי הקלעים שלו ונפלתי שדודה כמו תיכוניסטית מאוהבת לרגליו של ג'יימס מרסטרס הלא הוא ספייק, ושהוא בעיניי פרק מרגש ומענג וגאוני.

אבל אני בוחרת דווקא את פרק 9, Smashed - למרות שכל הפרק כמכלול לא כזה טוב, סצינת הסקס בין באפי לספייק מעלה אותו אצלי לראש הרשימה. אני חושבת שזה הרגע שבו, אם לא הבנת את זה עד עכשיו, אתה מבין שזהו. אנחנו כבר לא בתיכון. וויק אפ אנד סמל דה חומוס. ואיזה אומץ לעשות כזאת סצינה בסדרת טלויזיה.

עונה שביעית

אחרי רצף של עונות שהשאיר אותי על קצה הספה בצפייה מרותקת, עונה שבע התחילה לי ככה ככה.

ספייק חבוט ושגיוני לא עשה לי את זה, והמאבק ברוע הסופי התחיל מוקדם מדי לטעמי. הרגשתי שהתחילו לי את הסוף מהר מדי. אבל איפהשהו באמצע זה הסתדר לי, והתחלתי להנות.

מה שכן, אין לי פרק שחביב עלי במיוחד, ככה, בפני עצמו. ולכן אני חושבת שאני אבחר את פרק הסיום.

לא קל לסיים סדרה, וזה הרבה יותר קשה כשזאת סדרה כל כך טובה, כל כך עמוקה, ועם כל כך הרבה ציפיות. ואני חושבת שג'וס וודון עמד יפה במשימה. סאנידייל נמחקה מעל פני האדמה, באפי והסקוביז ניצלו, הערפד והשֵדה לשבר לא, והפוטנציאל של כל הסלייריות העתידיות התממש ברגע והעולם התמלא בנשים חזקות שיגנו עליו. ובאפי תוכל לבחור עכשיו איזו דרך חיים שתרצה, הוסר ממנה העול של להיות הסליירית היחידה. דה פיוצ'ר איז וויד אופן.

OMWF

את מצעד הפרקים החביבים עלי ביותר אני אחתום בשיר החביב עלי ביותר מפרק המחזמר.

נו מה? גם חתיך, גם מבטא בריטי, גם מחומצן, וגם רוקיסט מיוסר. ברור, לא?

(קליפ)

*

עכשיו תורכם

כולכם, כל חובבי באפי המשוטטים חופשי בישרא ומחפשים עוד פינה חמה, בואו נעשה הכרות מסודרת:

מתי ראיתם בפעם הראשונה בחיים פרק של באפי?

כשראיתם אותו ידעתם משהו על הסידרה, או הגעתם טאבולה-רסה?

כמה זמן לקח לכם "להתפס" על הסדרה?

איזה פרק גרם לכם להתאהב בסדרה?

* היו פה עוד כמה שאלות אבל בעריכה מאוחרת מחקתי אותם. כיוון שהפוסט הזה הוא פוסט ה"אני באפיונרית טרייה" החלטתי להתמקד בחוויה הראשונית שלכם עם הסדרה. אבל זה לא מגביל אתכם בשום צורה לכתוב גם על כל דבר אחר שבא לכם (מה הפרק הכי אהוב עליכם, מי הדמות הכי אהובה עליבם, וכו'). אני חייתי, נשמתי, חשבתי וחלמתי באפי בשבועות האחרונים, ברור שאני אשמח לשמוע כמה שיותר על הכל

ואת הפוסט אני אחתום בשיר הזה, של Matchbox20, שהתנגן לי בראש בכל פעם שרציתי שהעולם האמיתי יפסיק להציק לי כדי שאני אוכל להשאר בבית לראות באפי במקום ללכת לעבודה.

ולפעמים גם חשבתי: "מעניין איך זה להיות סופר הירו?" .

(קליפ)

*