זאת היתה הכותרת של גליון Time Out ת"א האחרון, גליון חג עב כרס שהכיל 30 עמודים של "השאלון התל אביבי האולטימטיבי". אני הסתפקתי בריפרוף מדגמי מהיר. מאז ימי מעריב לנוער, אני לא באמת מסוגלת להביא את עצמי למלא שאלוני בחן את עצמך.

אבל גם בלי לענות על כל השאלות ולסווג את עצמי אני די בטוחה שבסטנדרטים של טיים אאוט אני רחוקה מלהיות תל אביבית אמיתית. פייר אינאף. נטו, אני כולה שנתיים וחצי תל אביבית.

רק ש, עוּבדות בצד, אני מרגישה הכי תל אביבית שיש.

לקח לי הרבה זמן לגור בעיר עצמה, שנים גרתי בשלל ערי הפריפריה הסובבות אותה, אבל בסוף 2001 עברתי לדירה בלב ליבו של אזור חניה 1, ולפני שקלטתי מה קורה התאהבתי. ושנה אח"כ, כשהתפוצצות בועת ההיי-טק בשילוב עם תאריך עתידי לחתונה שאין מצב לפספס הביאו אותי לעשרה חודשי אבטלה משובחים בעיר שהכי כייף להיות בה מובטל, התמכרתי סופית.

כשחזרתי מאוסטרליה הקזתי דם בחיפושי דירה, ואחרי כמה חודשים, והתעלקות על ידיד טוב, ויתרתי ושכרתי דירה בגבעת שמואל. היה נוראי, ולא רק בגלל המיקום, ואחרי חמישה חודשים ברחתי משם, חזרה לידיד ההוא ולחיפושים המייאשים. וכבר כמעט התייאשתי, ואז נפלה עלי הדירה הנוכחית בפוקס לא יאומן ובתיווכה של הנמשושית האלילית.

ואם יש משהו שגורם לך להבין כמה אתה רוצה משהו, זה להתאמץ נואשות להשיג אותו.

עכשיו, עוד יותר מתמיד, ברור לי שאין מקום אחר שאני רוצה לגור בו.

יש המון מקומות שאני רוצה לטייל בהם, יש מקומות שהתאהבתי בהם במהלך הטיולים ושאני אשמח לחזור אליהם, יש את אנגליה שתמיד תרגיש לי הבית-רחוק-מהבית ושאם אי פעם אני אעשה רילוקיישן לכמה שנים זה יהיה אליה, ויש את הדרום שבו התבגרתי, ושבו המשפחה שלי גרה, שהחיבור שלי אליו הוא עמוק ושורשי וראשוני, ונוף מדברי וחשוף תמיד הכי יעשה לי את זה.

אבל תל אביב היא הבית שלי. היא נכנסה לי לנשמה, וכמו שזה נראה היא כאן כדי להשאר.

היא מרגישה לי בית גם כשאני הכי לבד, היא עושה לי טוב גם כשאני הכי דאון, היא משדרת לי חמימות גם כשאני ברחוב לא מוכר, היא מרגישה לי ערה גם בשעות הכי קטנות של הלילה, היא מרגישה לי הכי שלי גם במקומות הכי צפופים וסואנים.

ועדיין אני מנסה להבין עם עצמי למה אני מרגישה כל כך שייכת לעיר שלא גדלתי בה, ונטו זמן בקושי גרתי בה.

אז הנה הרשימה האלטרנטיבית שלי לשאלון של טיים אאוט,

או

להיות תל אביבי אמיתי זה:

* לשבת שעות על גבי שעות (שש, רק היום, איי שיט יו נוט) באותו בית הקפה ולפטפט. בגג לעבור לשולחן בפנים כי התחיל להיות קריר.

* לנהוג כמו מטורף, לעבור נתיבים א-לה משחק מחשב, לצפצף בעצבים לזקנים הססנים ונהגי מוניות חצופים, לצפצף עוד יותר בעצבים למעופף התורן שלא קלט שהרמזור של הפניה התחלף בנפרד ועד שהוא טרח לזוז הרמזור של הולכי הרגל כבר התחלף לירוק, אבל לחכות בסבלנות ובלי לחשוב אפילו לצפצף כשמישהו מולך לוקח את הזמן בלהשתחל לחניה.

רספקט, הבנאדם מצא חניה.

* להנות מההמולה של יום שישי בלב, בעודך פוסע רגלית לצד פקקי קינג-ג'ורג' האינסופיים.

* להנות מהשקט והריקנות של יום שבת בלב, כי אתה כאן כשכל אלו שלא גרים כאן נמצאים בכל המקומות האחרים שהם כן גרים בהם.

* לאבד את תודעת הקניות מראש כי תמיד אפשר לקפוץ ל- AM PM / סופר / פיצוציה הקרובים.

* לאפשר לכישורי הבישול הבסיסיים להתנוון כי תמיד אפשר להזמין טייק אווי והמבחר מכסה כל חשק קולנרי שעלול לתקוף אותך.

* ובסוף, כמו תמיד, להזמין מהסושיה.

* להתלבט לאן לצאת ובסוף לקבוע, כמו תמיד, בפאב שאימצת כפאב השכונתי שלך.

* להתבעס מלקבוע עם חברים בכל מקום שדורש הגעה ברכב אחרי שכבר מצאת חניה ליד הבית.

* ללכת לכל מקום ברגל כי אין מצב לוותר על החניה שמצאת, אבל גם, ובעיקר, כי אתה נהנה לספוג את העיר דרך המדרכות, וחנויות הראווה, והפרצופים בבתי הקפה, והמרפסות, והפיצוציות, והשדרות, והשיפוצים.

* לגלות שפרצופים מסוימים, זרים מכל בחינה אחרת, הפכו לחלק מהחיים שלך כי הם חלק מהעיר שאתה כל כך אוהב. 

סתם אחד כותב לאחרונה בדיוק על זה ברשימת פוסטים משורשרים, ואחד מהם הוא גם דוגמה מרגשת לזליגה של הבלוג מעבר לתחומי הוירטואליה והישרא-ספייס.

ובטח יש עוד הרבה פרוטות שאני יכולה לפרוט אליהן את הרגשת התל אביביות שלי. תכלס, זה בדיוק הקטע הרי. כל הדברים הקטנים שהמכלול שלהם הוא מה שגורם לך להגדיר את עצמך כתל אביבי. והידיעה המופלאה הזאת שכאן זה בעצם הבית שלך, בלי שום הסבר הגיוני, בלי שום הקשרים נוסטלגים, פשוט בגלל שזה כך וקשה לך לדמיין אחרת.

הנמשושית חוגגת היום יומהולדת.

ועכשיו כשאני חושבת על זה, אין הולם מלסיים פוסט אהבה לתל אביב באיחולי מזל טוב לעוד תל אביבית בנשמה. אין מי שמבין יותר טוב ממנה את האהבה הגדולה שלי לעיר הזאת. האמת, אין מי שמבין יותר טוב ממנה הרבה דברים בי. ככה זה כשמתמזל מזלך להכיר חברה מדהימה שכזאת.

לא מצאתי קליפ לביצוע המקורי, וגם מה שמצאתי לא באיכות מי יודע כמה, אבל זה שיר היומהולדת האולטמטיבי בעיניי, והוא מוקדש לך עם המון המון אהבה

*