אובסיית הבאפי שלי מתחילה סופסוף להרגע, ואני מוצאת את עצמי חוזרת לאיטי לעיסוקיי הפנאי האחרים שהיו לי לפני גילוי עולמה הממכר של הקוטלת, מה שמתבטא בין היתר בחזרה הדרגתית לישרא.

אז כדי להמשיך במגמה הנוכחית, החלטתי לחזור לרצף פוסטי תמונות הטיול שלי.

אחרי שסיפרתי קצת על השבוע הראשון שלי בסידני, צבעתי לכם את העיניים באדום האדום הזה, שעשעתי אתכם בשלל בעלי חיים מוזרים והתרברבתי בסגנון צילומי מהאהובים עלי מהטיול, אני חוזרת עם עוד פוסט מכוונן נושא שפחות ממוקד במעקב כרונולוגי.

במסגרת מסעותי באוסטרליה וניו-זילנד פיתחתי סטייה צילומית מוזרה משהו.

מתי שהוא במהלך הטיול התאהבתי בדרך שבה ערמות השחת השתלבו בנופים היפיפיים מסביב. נכון, גם בארצנו הקטנטונת יש שדות שמתמשכים אל האופק ומנוקדים במלבני שחת מסודרים למשעי, אבל שם הערימות הן עגולות, ורוב הזמן הן כרוכות בפלסטיק לבן או ירוק, ומצאתי את המראה העגלגל נעים לעיניי ולעיינית מצלמתי.

את רוב תמונות השחת שלי צילמתי בניו-זילנד, מה שבעצם הופך את הפוסתמונות הזה לראשון שטועם מצמד האיים הזה. לא בכדי.

למרות שניו-זילנד היא מדינה יפיפיה עם נופים עוצרי נשימה ואטרקציות תיירותיות לרוב, אצלי היא מסווגת מקום שני, הרבה מתחת לאהבתי הגדולה לאוסטרליה.

לניו-זילנד הגעתי אחרי ארבעה חודשי טיול באוסטרליה שאת רובם ביליתי באיזורים הפחות מתויירים של היבשת. הטריטוריה הצפונית, החוף המערבי, דרום-המערב, הלב המדברי, טזמניה. יש קסם מסוים בלטייל באיזורים פחות מתויירים, והוא מתבטא בעיקר ביחס של המקומיים אליך. זה בלט בעיקר בחוף המערבי ובטזמניה, והדרך היחידה שלי להגדיר את זה היא הכרת תודה. שעשית את המאמץ להגיע לחלקים הנידחים (החוף המערבי), שטרחת לסטות לרגע מהמסלול הרגיל (טזמניה). אתה מוצא את עצמך נתקל באופן תדיר בהכנסת אורחים מלבבת ואתה לא יכול שלא להתאהב.

ואז הגעתי לניו-זילנד. הארץ המובטחת. גן עדן עלי אדמות. מה לא סיפרו היללו ושיבחו באוזני על צמד האיים המופלא הזה.

אבל איך אומרים, בחיים הכל זה עניין של תזמון. אז זהו, שזה נכון. אני הגעתי לניו-זילנד בדיוק אחרי הבום הגדול. הבום של שר הטבעות.

פתאום כל העולם ואשתו שזפו עיניהם בנופיה המופלאים על המסך הגדול ואצו רצו לראות את הפלא בעצמם. ואחרי הבום הגדול הגיעה עייפות החומר, והניו-זילנדים החביבים כבר התעייפו מלהיות חביבים, וכל חלקת אדמה באיים הקטנים הפכה תיירותית להחריד. ואחרי ארבעה חודשים בחלקים הפחות תיירותיים של היבשת האהובה היה לי קשה עם המעבר החד.

אז זה לא שהיא היתה פחות יפה משסיפרו לי, אבל לי היה פחות כייף בה, ובחלקים מסוימים אפילו לא כייף בכלל. נתקלתי בחוסר סבלנות כלפי תיירים בכלל וישראלים בפרט, נתקלתי במיסחור יתר, פגשתי מקומיים אנטיפטים שרצו את כספי ותו לא, חוויתי לא מעט חוויות שגרמו לי לרצות לחתוך את הטיול בה באיבו ולחזור לאוסטרליה אהובתי.

אבל צלחתי את הרגעים הפחות נחמדים והשתדלתי להוציא ממנה את המיטב, ובהחלט היו מקומות שנהנתי בהם, וטרקים מצויינים בנופים מהממים, ושלל תמונות יפיפיות. אז יהיו גם יהיו עוד פוסתמונותים מניו-זילנד, ויהיו סיפורים וחוויות, אבל הטקסטים יהיו, קרוב לוודאי, פחות משתפכים מגעגועים אין קץ לזכרונות קסומים.

אחת החוויות המתקנות שהיתה לי בניו-זילנד קרתה בחלק הדרומי של האי הדרומי. בהתאם למדיניות הטיולים שאני בדרך כלל נוקטת, גם לניו-זילנד הגעתי בלי תכנון מדויק של מה לעשות ולאן לטייל. אחד היתרונות הגדולים בטיול שאינו מוגבל בזמן זה החופש לזרום עם הטיול ולתת לארועים להכתיב לך את המסלול ואת הקצב.

אז אחרי כמה ימים באוקלנד, אליה טסתי מסידני, יצרתי קשר עם בחורה ישראלית מתוקה שפגשתי בטזמניה והחלטתי לחבור אליה ואל חברתה לטיול ברכב שכור באי הדרומי. אוטובוס לילה לוולינגטון, העיר הדרומית ביותר באי הצפוני, שייט מעבורת לפיקטון, העיר הצפונית של האי הדרומי, ויום למחרת התייצבנו שלושתנו בסוכנות השכרת רכב והצתוותנו על רכב קטן וחמוד לשלושה שבועות. הבנות החביבות היו מוגבלות בזמן וביחד תכננו מסלול שעמד במגבלת הזמן תוך כיסוי לא רע של שלל אתרים באי הדרומי, ושהסתיים בקרייסצ'ירצ'. משם כבר תכננתי להמשיך לבד לאן ואיך שתישא אותי הרוח.

הזמן שטיילנו ביחד היה מהנה ורוב הזמן הסתדרנו להפליא, המסלול שתכננו סיפק את הסחורה וביקרנו בהרבה מקומות יפים ומיוחדים, אבל כמו שכתבתי, מצאתי את עצמי מתקשה לעכל את המסחריות וחוסר הנחמדות של התושבים המקומיים.

הרגשת אי הנוחות שלי הגיעה לשיאה בעיירונת קטנה בדרום האי הדרומי, שם נתקלנו במוכרת אנטיפאטית להחריד, וכל האנטי שהצטבר אצלי התפרץ החוצה בשצף של הצהרות "נמאס לי מהניו-זילנד הזאת ואיך שאנחנו מגיעות לקרייסצ'ירצ' אני קובעת לי טיסה חזרה לאוסטרליה!".

כדרכן של חוויות מתקנות, החוויה המתקנת שלי הגיעה בדיוק בהמשכו של אותו היום, כשהגענו למקום הלינה שלנו. הסתבר לנו שהאכסנייה שהתקשרנו אליה כמה שעות קודם לכן היא בעצם סוג של צימר משותף שממוקם בתוך חווה ענקית. החווה, והאכסניה, מנוהלות ע"י זוג מקסים ומסביר פנים, ולא הרבה אחרי שהגענו בעלת הבית צירפה אותנו לבעלה שבדיוק עמד לעשות סיור בחווה לעוד כמה מאורחיהם.

עלינו על המאחורה של הפיק-אפ המושבניקי שלו, שם כבר נשענו על מסגרת הברזל שתי בחורות ישראליות ובחור סקוטי. במהלך הסיור ברחבי החווה ה-ע-נ-ק-י-ת למדנו ששלושתם מטיילים ביחד מזה זמן מה, ומהר מאוד התחברנו איתם. הסיור המצויין והמפתיע הסתיים בהדגמה פעילה של כינוס הכבשים וגזיזת הצמר של כמה מהן. היה אינפורמטיבי, חוויתי, ובעיקר מהנה ומצויין. בסוף אותו היום, כשכולנו מסבים סביב השולחן בסלון הצימר המורחב שלנו, אוכלים, שותים, ומפטפטים על כל מה שעשינו עד עכשיו ומה אנחנו מתכננים לעשות ואיזה נחמדים בעלי החווה ואיזה כייף פה, כבר שכחתי לגמרי את הצהרותיי הנחרצות לעזוב את האי הזה באיבו.

קפיצה קטנה בזמן.

הטיול המשותף עם הבנות החביבות הגיע לקיצו, ובמקום להחזיר את הרכב בתום תקופת השכירות הארכתי אותה לחודש נוסף בתנאים משופרים וטיילתי סולו.

אחד הדברים שהצטערתי עליהם באוסטרליה היה שלא יכלתי לטייל בה ברכב. המרחבים העצומים והנידחים הרתיעו אותי מלקנות רכב לבד, ולהוציא מספר הזדמנויות שהצטרפתי כטרמפיסטית, את רובה טיילתי בתחבורה ציבורית.

ניו-זילנד, כמו שגיליתי בטיול עם הבנות, היא סיפור אחר לגמרי. המרחקים הרבה יותר סבירים, והרגשתי נח ואפילו נלהבת לבלות קצת זמן איכות עם עצמי, רכבי, ואוהלי.

זאת חוויה שונה, ומאוד מהנה, לטייל לבד ברכב. החופש הופך אפילו יותר מוחלט מכרגיל. בנוסף ליתרונות שבטיול העצמאי התווסף לי היתרון של הניידות המוחלטת להגיע לאן שאני רוצה, בכמה זמן שלוקח לי, ולעצור בכל נקודה יפה בדרך שפיתתה אותי לפיקנוק רגוע או הקמת האוהל ללילה. לא הייתי לגמרי משוללת יעד, עשיתי את דרכי חזרה לפנים האי הדרומי, לחבור לשלישייה שהכרנו בחווה כדי לעשות איתם את טרק הרוטבורן. אבל היה לי הרבה זמן בדרך, והרבה זמן אח"כ, והטיול לבד עם רכב התגלה כלגמרי כוס התה שלי.

ובנוסף לכל היתרונות האלו, גם יכלתי להרשות לעצמי עצירת צילום בכל נקודה בדרך בה התגלה בפני עוד נוף מהמם מעוטר בערימות השחת החביבות עלי כה.

כמו שאמרתי, יש לי עוד הרבה תמונות יפיפיות מניו-זילנד, ולא מעט סיפורים ללוות אותן, אבל הפעם אני אסתפק רק באלו שמתקשרים לתמונות השחת שהבאתי כאן. גם באתר התמונות שנהלתי במהלך הטיול הקדשתי סקשיין נפרד לסטייה התמוהה הזאת שלי תחת הכותרת Hey Fever. אני מניחה שכל אחד מאיתנו מפתח לעצמו סטייה צילומית כזאת או אחרת במהלך טיוליו. אצלי, חוץ מהשחת, זה היה גם שלטי דרך אוסטרלים (אלו שרצים פה בצד הבלוג, מתחת לכל הרשימות), ובניו-זילנד זה היה גם גדרות-נושא (גדרות שעוטרו בחפצים מסוג מסוים) שלהם אני בטח אקדיש פוסט נפרד ביום מהימים.

כמו שנאמר, איש איש וסטיותיו.

וכמובן אי אפשר שלא לסיים את הפוסט הזה בשיר הנושא, שהוא גם השיר המסורתי שנהג לסיים את כל מסיבות העבר שלנו. לצערי, דווקא באחרונה הוא לא היה, פאק טוטאלי של הדיג'יי, אבל מקומו המסורתי בכבודו מונח.

ואני מנצלת את ההזדמנות ומביאה כאן את קליפ יו-טיובי מקסים שעשו לו שתי ישראליות חמודות במיוחד.

למי שלא מכיר, הקליפ הזה צבר פופולריות מטורפת ביו-טיוב, ואפילו קווין סמית מתייחס אליו באינטרו היו-טיובי שהוא עשה למוכרים בלבד 2.

שיהיה לנו סוף שבוע מצויין ויום העצמאות שמייח!

*

*