בספונטניות מטורפת, והרבה בזכות עלמק כפרעליה, יש לי אופניים חדשות!

כבר הרבה זמן שכולם סביבי שואלים איך זה שאין לי. איך אפשר לגור בתל-אביב ושלא יהיו לך אופניים?! הייתי עונה באדיקות שהליכה היא סבבה לגמרי בעיניי, ושמאז ימי הקיבוץ העליזים לא היו לי אופניים, ושאף פעם לא רכבתי בתוך עיר ואני קצת חוששת, ושאני לא ממש יודעת להתנהל עם כל האופניים החדישות האלו שיש להם שבעמאות הילוכים וברקסים בידיים, וכדומה וכיוצא.

והיום עלמק הופיעה לקפה של הבוקר על אופנייה החדשות, והרי זה פלא, לא רק שאין רמה, יש ברקסים ברגליים. ואחרי הקפה עליתי לסיבוב וקפצה עלי ההתלהבות. היה לי נח, היה לי כייף, והרגיש לי בבית לעצור עם הרגליים. אז בהחלטה של רגע הלכנו ביחד לחנות וקניתי בדיוק את אותו הדגם, רק בכחול, ועם אותו הסל, ואותו הפעמון, ואותם אורות מנצנים ללילה, ויש לי אופניים.

ושאר היום פידלתי לי באופניי והרגשתי חופשייה ומאושרת עם הבריזה בקצוות שערי המחומצן, תחתי נישא סנטימטרים רבים מעל המדרכה, גבי זקוף בגאווה וחיוך על שפתיי.

יותר מעשרים שנה שלא היו לי אופניים. תשמעו, מסתבר שזה נכון מה שאומרים, לרכב על אופניים זה לא משהו ששוכחים. זה ממש כמו לרכב על אופניים. גם אחרי עשרים שנה.

אז אני עדיין קצת חסרת בטחון, וכשהמדרכה ממש צרה ומישהו מגיע מולי והשוליים גבוהים אני נעצרת ומורידה רגל, כי פתאום אני מדמיינת את עצמי מתרסקת לתוך נהר אבן גבירול השוצף, ואין מצב שבזמן הקרוב אני אעיז לפדל בכביש לא משנה כמה עמוסות המדרכות. אבל זה יגיע, הבטחון, והשליתתה, והפאסון. אני מרגישה אותם מחלחלים, וכל השרירים שלי מזמרים "היי, אנחנו זוכרים את זה, זה נחמד לנו". והבריזה, והתחת, והגב הזקוף והחיוך.

ופתאום מדרכות עירי האהובה מרגישות לי כמו שבילי הקיבוץ. ואני נזכרת איך זה היה, להתנייד ממקום למקום על גלגלים, להחנות אותם ליד חדר האוכל, להחביא אותם לפני אחד באפריל ולקוות להנצל מהמתיחה השנתית, להזהר בלילה ליד הבריכה לא לדרוס קרפדות, אחח.. הזכרונות שזוג אופניים אחד יכול להעלות בך.

עכשיו, כשהעלתי אותם במדרגות הביתה הבנתי שאני עושה את זה הכי עקום שאפשר ומתאמצת הכי לחינם, אבל גם זה יבוא. אני אלמד איך הכי נח לסחוב אותם, מה לעשות עם כל מה שישב בסל, ואיך להשעין אותם על הקיר בלי לטנף אותו בסימני צמיג שחורים.

ואז אני נעמדת ומסתכלת עליהם, ליבי מתפוצץ מגאווה. מי ישמע, כאילו ייצרתי אותם במו ידי.

כמו שאמר פרדי האגדי:

אני לא מאמינה בפיטר-פן, פרנקשטיין או סופרמן,

כל מה שאני רוצה לעשות זה:

*

(ובנוהל הרגיל - תגידו לי אם לא רואים את הקליפ)

*