החלטתי ללכת בעקבותיה של מומו כפרעליה. קרץ לי החופש שבאנונימיות. קסמה לי הפתיחות שבמסתור.

הזמן שעבר עלי פה לימד אותי כמה שיעורים מעניינים על פתיחות בכלל, ועל זאת שחפה מהגנות בפרט, ואני לא מצטערת שהתחלתי את ההתנסות שלי פה עם בלוג סמי אנונימי. אבל עם הזמן שעבר הבנתי שאני פחות ופחות כותבת בגלל שנחשפתי טיפה יותר מדי. סיפרתי לקצת יותר מדי אנשים. בעיקר הטרידה אותי הידיעה שזה יכול להגיע, בעקיפין, לאנשים מהעבודה שלי, וזה כבר ממש סירס אותי. מצאתי את עצמי הופכת לטיוטא כל פוסט אישי מדי. גיליתי שרק בתגובות בבלוגים אחרים קל לי לכתוב בפתיחות. הרגשתי שאיבדתי פן חשוב של הכתיבה בבלוג בגלל הפחד הזה.

אז עכשיו, כשהתגלתה לי האפשרות הנוחה של מעבר בלוג (תודה כפרוש), החלטתי ללכת על זה. לפתוח סוג של דף חדש. לנסות סוג חדש של פתיחות ושיתוף, בלי לפחד להחשף.

אז עם בלוג חדש וניק חדש אני יוצאת להסתעפות חדשה בדרך שהתחלתי לצעוד בה לפני כחצי שנה. אני חייבת להודות, יש בי מין ההתרגשות.

ותרשו לי לשתף אותכם במשימה הקטנה שהטלתי על מומו -

אני מחפשת קטע שירה שיתאים לפוסט המעבר הזה.

אני רוצה משהו שידבר על פתיחות והחשפות. משהו עדין, איטי, שמתאר תהליך. ואם אפשר אז של משוררת (מתחבר לי יותר לשים כרגע משהו נשי).

וכיוון שהידע שלי בשירה שואף לאפס, ובעצם רק בזכות כמה נפשות יקרות פה בישרא התחלתי לקרוא ולהעריך שירה, אני חושבת שזה רק הולם לבקש את זה כאן, מכם.