הפוסט הנפלא של לי היקרה זרק אותי שנים אחורה, להתאהבות שלי בקרול קינג.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדויק בו התאהבתי, אני לא זוכרת מה גרם לי לקנות את הדיסק המופלא Tapestry, אבל אני יודעת שמהרגע שקניתי אותו לא הנחתי אותו להרבה מאוד זמן. קרול נכנסה לי לנשמה עם קולה החם ונגינתה המופלאה.

בדיעבד מסתבר שהכרנו עוד לפני כן, מפסקול הסרט האהוב עלי כה, החברים של אלכס. השיר "(אתה גורם לי להרגיש כמו) אישה טבעית", שבפסקול מופיע בביצועה המפורסם של ארתה פרנקלין, הוא שלה. אבל את זה "גיליתי" רק שנים אח"כ, כשקניתי את Tapesry.

זה מה שמדהים בקרול. הרבה לפני שהיא פרצה לתודעה עם התקליט שנשאר 6 שנים (!) במצעדים, היא כתבה והלחינה המון שירים מוכרים להמון אמנים מוכרים. אבל קולה המופלא עושה חסד לכל שיר, גם כזה שהתפרסם ע"י זמרת מרשימה כמו ארתה.

(מתוך הופעה חיה ל-BBC ב-1971)

*

אני מוצאת שהרבה פעמים השיר הראשון בדיסק זה השיר שתופס אותי ראשון.

רגע, אולי אני אנסח את זה אחרת.

אני מוצאת שאם השיר הראשון בדיסק תופס אותי, זה בדרך כלל סימן שהדיסק יתפוס אותי. אני חושבת שיש הרבה חשיבות לסדר בו מופיעים השירים בדיסק, אני חושבת שזה חלק מההחלטות האומנותיות שהאמן מחליט כשהוא יוצר דיסק חדש. 

שנים אח"כ, כל מה שאני צריכה לשמוע זה את הצלילים הראשונים של השיר הראשון, ואני כבר כולי בתוך הדיסק, בתוך האוירה שהייתי בה כששמעתי את הדיסק לראשונה. זה קרה לי לפני כמה ימים עם הצלילים הראשונים של Round Here של ה- Counting Crows. כל מה שזה לקח זה הכמה תוים הראשונים של הפריטה על הגיטרה כדי לזרוק אותי שנים אחורה, לתקופה בה חרשתי את August And Everything After עד זוב דם.

אבל נחזור לעינייננו. Tapestry. קרול קינג.

אז גם עם Tapestry זה קרה לי. השיר הראשון, I Feel The Earth Move, תפס אותי מהרגע הראשון. המקצב המצויין שלו, שמחת החיים שבהתאהבות, הטפיחות המהירות והמרקידות על קלידי הפסנתר. שיר פתיחה כייפי לדיסק מצויין.

(הביצוע הזה קצת פחות קצבי וקופצני מהמקור, אבל הכייפיות הכללית עדיין עוברת גם בו)

*

ואם כבר דיברנו על שירים של קרול שהתפרסמו בביצועם של אמנים אחרים, הנה החוליה המקשרת לפוסט הנפלא של לי.

מסתבר שמר טיילור, בחור כשרוני בזכות עצמו, הפגין כשרון מרשים גם בבחירת הנשים שלו.

אז הנה הוא כאן, מבצע את אחד השירים הכי מפורסמים של קרול קינג.

*

*

וכאן הוא מלווה אותה באחד משירי הגעגועים היותר יפים ונוגעים.

בתקופות שיש מישהו רחוק שאני מתגעגעת אליו השיר הזה שובר אותי לגמרי.

*

*

לקרול קינג  יש דרך לגעת בך הכי עמוק כשהיא שרה שירים שקטים ועצובים.

השיר הזה הוא אחד מהם. שיר פרידה מלטף, נטול כעס, חף ממרירות. שיר פרידה שבא מהמקום הכי עצוב של השלמה, של הכרה בסיומה של האהבה.

*

*

והנה הצד השני של האהבה, ההתחלה. קסומה, מרגשת, ומפחידה. האם עדיין תאהב אותי מחר?

אני פחות אוהבת את הביצוע הזה, אני אוהבת לשמוע אותה נקי, בלי זמרות רקע, אבל תראו איזה יופי היא נשמעת יותר מ-20 שנה אחרי!

*

*

כבר מגיל צעיר מצאתי שיש לי משיכה לשירי נשמה וגוספל. למרות ההקשר הנוצרי/דתי שלהם, משהו בעוצמה שבשירה עושה לי את זה. אחד הקטעים שחקוקים לי בזכרון הוא סצינת הסיום של סילקווד, כשברקע מתנגן Amazing Grace האלמותי.

אז כמובן שאחד השירים שמיד התחברתי אליהם ב-Tapestry הוא השיר המצויין Way Over Yonder.

עד היום אחת השורות האהובות עלי היא

And I'll stand up proudly in true peace of mind

כי ככה אני מרגישה בכל פעם שאני מצליחה להגיע, ולו לרגע, לשלווה אמיתית. אני מרגישה גאה בעצמי, שלרגע אחד קסום ניצחתי את השליליות והכעס והדאגות והטירדות ואלפי המחשבות האחרות שמתרוצצות בי ללא הפסק. ואני באמת מאמינה שזה מה שמחכה לי בסוף הדרך.

Way over yonder, that's where I'm bound

*

*

רגע לפני הסיום, למקרה שרצף השירים העצובים שקטים ונוגעים השכיח מכם את השיר שפתח את הפוסט, וכדי שלא תחשבו שכל מה שקרול קינג עושה זה לשיר שירים עצובים שקטים ונוגעים, הנה עוד אחד מהקלילים והקצביים שלה.

כאן בביצוע שלגמרי מעביר את הקלילות הכייפית של הקלדה קצבית על הפסנתר, ועוד בארבע ידיים.

*

*

אבל הסיום האמיתי של הפוסט הזה מתחבר לכותרת שלו, ולפוסט הלסבלוגריות, ולכל מה שאני עוברת בשנים האחרונות, ובאופן מואץ בתקופה האחרונה.

יש בחורות שמכירות בנשיות שלהן ומתחברות אליה מגיל צעיר. אני לא הייתי אחת מהן.

כשבנות כיתתי גילו את פלאי האיפור התסרוקות והלבוש, אני הייתי עסוקה בלהתחרות עם הבנים מי מצליח ללכת הכי הרבה זמן יחף על האספלט ב-45 מעלות בצל (והיום אני משלמת על זה בנסיונות נואשים להפוך את כפות רגלי למשהו קצת יותר נעים למגע מסוליות נעליים מחוררות).

כשהבנות סביבי שרו את I've been waiting for a girl like you של פורינר בעיניים חולמניות, אני דמיינתי את האדם הלבן טובח באינדיאנים הנמלטים לגבעות לצלילי Iron Maiden (נו כן, אז היתה לי פאזת רוק כבד חולפת. בגיל 12. לגיטימי).

כשנערות כיתתי קראו רומנים מתקתקים והעריצו גברברים נאים, אני שקעתי בעולם המד"ב המופלא והערצתי את מקס הלוחם בדרכים (טוב נו, גם בגליפולי הוא לגמרי עשה לי את זה. אבל דרמת מלחמה. לגיטימי).

כשבנות הכיתה חיתלו תינוקות בבתי ילדים ועשו תורניות הגשה בחדר האוכל, אני נהגתי על טרקטורים והעברתי קוים בענף שדה. אח"כ גיוונתי ועברתי למסגריה.

בקיצור, זה שהייתי בחורה לא ממש עשה לי את זה. בחורים בהחלט עשו לי את זה, אבל תמיד היה לי קל יותר להיות אחת מהחבר'ה מאשר לגלות למושא ההתאהבות התורן את רגשותיי.

אז ברור שבסופו של דבר השלמתי פערים עם תהליך ההתבגרות, והתחלתי יותר ויותר לקבל את העובדה שאני, בעצם, בת. פתאום היו לי חברות. ואחת, מגניבה ומצחיקה וקסמטיקאית בחסד ששכנעה אותי לסדר את הגבות, לימדה אותי להתאפר (בעדינות, בלי שבאמת רואים), עשתה לי פן (באחת מפאזות גידול השיער הקצרות שלי). היה כייף לגלות את הנשיוּת, אבל זה עדיין היה בנגיעות קטנות, פה ושם, בעיקר על פני השטח.

בשנים האחרונות, ואני לא באמת יודעת לשים את האצבע מתי ואיך זה התחיל, משהו עמוק יותר התחיל להתבשל אצלי. הכרה עמוקה, מהותית, בזהות שלי כאישה. הכרה בנשיות ככח, לא כחולשה. הכרה ברגש, וביכולת להביע אותו, כפלא. ובעיקר, הכרת תודה. זה אולי נשמע מצחיק, להכיר תודה על משהו שהיה לי כל השנים, אבל בשנות ההתבגרות שלי לא רק שלא הכרתי תודה אלא ממש התקוממתי על שנולדתי בת ולא בן. בדיעבד זה מפליא אותי, שלא הבנתי איזו זכות נפלה בחלקי.

ועם הקבלה שלי את עצמי אני מגלה את הקסם שבחברוּת הנשית.

אני לא חושבת שהבנתי את זה עד לא מזמן. עכשיו, בדיעבד, אני רואה שזה הלך יד ביד עם תהליך קבלת הנשיות הפנימי שלי, אבל תוך כדי שזה קרה לא באמת שמתי לב.

התחלתי לשים לזה לב כאן, בישרא.

בהתחלה בזכות הקריאה בבלוגים נשיים, ששיתפו וחיבקו ואהבו בכזאת טבעיות, ועל זה התווסף הפלא של לפגוש ולהכיר חלק מהנשים המקסימות והמופלאות האלו.

כל רגע נוסף שאני מבלה בחברתכן, גם בבלוגספירה וגם מחוץ לה, זה רגע נוסף של צמיחה והתפתחות והתבגרות.

(אתן גורמות לי להרגיש כמו) אישה טבעית.

והנה, כאילו בהזמנה, מצאתי ביוטיוב את הביצוע הדיוותי הזה שיחתום לי את הפוסט בדרך הכי מושלמת.

*

*

מתה עליכן לסבלוגריות מאממות שכמותכן!