אין לי הרבה דברים בחיים שאני מתחרטת עליהם. ברור שכמו לכל אחד גם לי היו רגעים לא נעימים שהייתי מוותרת עליהם, דברים לא נעימים שאמרתי שהייתי לוקחת חזרה, חברויות שאיבדתי ואולי יכלתי להציל, רסיסי חיים שהיו אולי יכולים להיות אחרת אם, אבל הם בדרך כלל התמוססו לתוך הזמן שעבר, קיבלו פרספקטיבה, וחלקם אפילו הצדיקו את האימרה הנושנה והוציאו מתוק. בגדול, אני לא שופכת דמעות על טיפות חלב פה ושם, הקבלה וההשלמה באות לי בדרך כלל בקלות, במוקדם או במאוחר.

אבל יש דבר אחד שעשיתי שאני מתחרטת עליו, והשנים שעברו מלמדות אותי שכנראה החרטה הזאת היא כאן להשאר.

מאז כיתה ה' או ו' עשיתי לי מנהג לכתוב יומן. היו תקופות של כתיבה יומיומית אדוקה, והיו תקופות של כתיבה פעם ב, אבל תמיד הוא היה שם, ברקע, יומני היקר.

גיליתי שהוא משרת אצלי כמה מטרות. מצאתי שקל לי לארגן את המחשבות, את הרגשות, להבין את עצמי טיפה יותר טוב כשאני כותבת. ללא ספק הוא גם שירת צורך נרקסיסטי של התעסקות עצמית. ויותר מכל גיליתי כלי מדהים להשבת זכרונות אבודים.

הפוסט הזה של פוסיה הזכיר לי כמה אהבתי לקרוא אחורה ביומנים ישנים. הירידה הזאת לפרטים הכי יומיומיים והכי בנאלים עשתה מה ששיר אהוב או ריח מוכר יודעים לעשות, החזרה הזאת אחורה בזמן, לרגע בו הדברים נכתבו, לאיך הכל הרגיש, לתחושות.

אני וזכרון לא הולכים טוב ביחד, ולמרות שאני חוזרת ומצהירה על זה בשלל הזדמנויות אני לא חושבת שאנשים באמת מבינים מה זה לחיות בלי זכרון. אני זוכרת אירועים משמעותיים, אני זוכרת אנשים שחזרתי ופגשתי לאורך השנים, אבל חלק גדול ממה שקרה ומי שהיה אני לא זוכרת. לגמרי. סוג של בלקאאוט טוטאלי. ממנטו באינטרוואלים של שנים.

אני חושבת שזה גם הטריגר לאהבה הגדולה שלי לצילום יומיומי. יש בי את הנטיה האומנותית ליופי שבצילום, אבל חוץ ממנה יש בי גם נטיה חזקה למה שאני קוראת "צילום תיעודי". יש לי תקופות שאני מצלמת הכל, כל הזמן, התרחשויות לחלוטין טריוויאליות לצד אירועים "לגיטימיים" לתיעוד. ובכמויות. האקס שלי תמיד צוחק עלי שיש לי תקופות שצילמתי כל כך הרבה שאם ידפדפו את התמונות מספיק מהר אפשר לראות תנועה, כמו בסרטים המצויירים של פעם.

תקופות של כתיבה יומיומית ביומן הן סוג של אותו הדבר. והקריאה אחורה, ביחוד ביומנים ישנים של תקופות שנשכחו ממני לגמרי, היתה בשבילי צעידה מרהיבה במורד סמטת הזכרונות האבודים. ובדיוק כמו בתמונות, מה שלא כתבתי אבד לנצח.

בתחילת שנות העשרים לחיי, אני לא זוכרת בדיוק מתי (סורפרייז סורפרייז) נכנס לי ג'וק מטריד למח. המחשבה שיום אחד, כשאני אמות, מישהו ימצא את היומנים שלי ויקרא בהם. והמחשבה הזאת, באותה התקופה, טרדה קשות את שלוות נפשי. היומנים שלי, לא משנה כמה בנאלים ויומיומיים, הרגישו לי הדבר הכי פרטי והכי אישי שיכול להיות, והמחשבה שמישהו, וקרוב לוודאי מישהו קרוב, יקרא בהם, היתה בעיניי בלתי נסבלת.

במבט לאחור זה נשמע לי לגמרי מטופש. מה אכפת לי מה יקרה כשאני אמות. מה איכפת לי מה יחשבו אלו שיקראו, מה איכפת לי שכל פרט קטן ושולי, כל מחשבה, כל רגש, ייחשפו. אני כבר לא אהיה כאן להתפדח. אבל אז זה הרגיש לי הכי נורא בעולם.

אז בצעד מתוכנן היטב, לגמרי לא בלהט הרגע, החלטתי להשמיד את כל יומניי העבר.

קרעתי אותם אחד אחד, שמתי בשקית גדולה, וזרקתי לצפרדע ירוקה גדולה.

היו לי שם יומנים מתקופת הפיתחה. נקודת מבט של ילדה מתבגרת על הביקור של סאדאת, על חתימת ההסכמים, על החיים בצל הפינוי. ובתוך כל האירועים האלו היו שזורים פרטי היומיום חסרי החשיבות ההיסטורית של ההתבגרות. ההתאהבות הראשונה, המריבות עם אחותי, הטיולים, הכלב של השכנים שגרו בתחילת הרחוב ושהפחיד אותי למוות כל פעם שעברתי שם, ועוד אלפי פרטים שאני כמובן לא זוכרת עכשיו.

היו לי יומנים מתקופת המעבר לקיבוץ, הצמיחה החברתית, המעבר לחדר בתיכון, המתנדבים, הספרים שאהבתי, הקולנוע, המריבות עם ההורים, ההתאהבויות, ושוב, עוד אלפי פרטים שנשכחו.

היו לי יומנים מהצבא, והחיים עם האקס המיתולגי. פחות באינטנסיביות, כי אז כבר למדתי להחליף את התיעוד הכתוב בתיעוד מצולם, אבל גם.

ותמיד תמיד אהבתי לקרוא אחורה, להזכר, להתפדח מסגנון הכתיבה, לצחוק מהתמימות ומהאירועים שנראו כל כך חשובים כשהם קרו וכל כך שוליים במבט לאחור, ובעיקר להנות מלקרוא את עצמי אחורה בזמן.

עברו כמה שנים וחזרתי לכתוב. הצורך היה הרבה יותר חזק מהפחד להחשף. ולקחתי החלטה מודעת לכתוב בלי להטריד את עצמי במחשבה שיכול להיות שיום אחד מישהו יקרא אותם.

יותר מזה, הבנתי את גודל האובדן, את גודל הטיפשות שבמעשה שעשיתי, והתחרטתי עליו קשות. עד היום זה הדבר היחידי שעשיתי שאני מתחרטת עליו, לגמרי, טוטאלית, כיווצי לב של "איזו טיפשה הייתי ומה לעזאזל עבר לי בראש".

עד היום אני כותבת לעצמי מדי פעם. הרבה פחות מבעבר, ועדיין בתקופות של יותר ופחות, אבל זה תמיד שם, ברקע.

ועכשיו גם יש את הבלוג, ואני רוצה לקוות שיום אחד אני אצליח לכתוב גם בו מספיק בפתיחות וחופשיות.

זה אף פעם לא יהיה כמו יומן אישי, קשה לי להאמין שאני אצליח להפתח עד כדי כך, אבל אני מנסה. למה? אני לא לגמרי בטוחה.

מאיפה בא הצורך הזה, להלחם בפחד מחשיפה?

למה בעצם לא להמשיך לכתוב רק לעצמי?

מאיפה בא לנו הצורך הזה לשתף גם את הדברים הכי אינטימיים עם אנשים אחרים, שאת חלקם אנחנו מכירים גם מחוץ לוירטואליה?

כולנו פה הרי עוברים את זה, ברמה כזאת או אחרת. ורובנו חושפים את הבלוג שלנו גם לאנשים שמכירים אותנו, או מכירים אנשים שנחשפנו אליהם דרך הבלוג. ובכל זאת אנחנו ממשיכים להחשף, ולהיפתח, ולשתף. ומראים צדדים פחות מחמיאים שלנו, ובצד כתיבה על הנאות ותחומי עניין משותפים אנחנו גם חולקים חוויות פחות נעימות, רגעים פחות צבעוניים, רגשות ומחשבות שלא בהכרח היינו מעיזים לחלוק פנים אל פנים.

איך זה קורה? המדיה מוציאה את זה מאיתנו, או שזה היה בנו תמיד והבלוג סיפק לנו צורך שלא באמת הכרנו?