השבוע נפרדנו מהנביא, ואני, רגע לפני הסגירה, ביקשתי ממנו שיפקיד אצלי למשמרת את הפוסט שגרם לי להתאהב בו.

רבות וטובות התאהבו בנביא, כל אחת ונסיבותיה, ועל שלנו אני יכולה רק לספר שהיא לא היתה אהבה ממבט ראשון.

במבט ראשון ראיתי בלוג על סקס, וכבר כמעט פניתי לאחור על מנת שלא לשוב. אבל הכותרת דיברה גם על הפרעות אכילה אז פישפשתי אחורה. והגעתי לפוסט שהשאיר אותי מתפעמת - מילה במילה, בניסוח רהוט וקולע, קראתי את כל מה שכל השנים ניסיתי להסביר לאלו סביבי שלא הבינו מה כל כך קשה להפסיק לאכול יותר מדי ולהתחיל לרזות.

שנים שטענתי בלהט שאף אחד לא מצפה מנרקומן לקום יום אחד ולוותר על השימוש בסמים בלי בעיה, או מאלכוהוליסט "פשוט להפסיק" לשתות, וברור שהם צריכים לעבור תהליך, ויש להם קבוצות תמיכה, וכולם יודעים שזה קשה מאוד, וכולם מהנהנים בחמלה למראה מכור שנופל מהעגלה וחוזר לצרוך. ורק שמנים נתפסים כחלשי אופי, כנכנעים לגחמה שבפשטות ניתן לוותר עליה ולצעוד בקלילות בדרך אל המשקל התקין והמראה הבריא. אבל אף פעם לא ממש הצלחתי להסביר את עצמי בלי להשמע מצטדקת או מתרצת.

ואז קראתי את הפוסט של הנביא ורציתי להדפיס ולמסגר. להטביע על חולצה ולהסתובב איתה בחוצות העיר. הנה, תקראו, זה מה שניסיתי להסביר לכם כל השנים.

אז הנה, תקראו.

ההתמכרות הכי קשה

הנביא

מנסה לכתוב ולא ממש מצליח.

כבר הרבה זמן אני מנסה לכתוב על ההתמכרות שלי.

ההתמכרות שאני מחשיב כזאת שהיא אולי הכי הקשה מכולן.

ההתמכרות שלי היא פה לנצח. גם אם חיצונית אני נראה אחרת, גם אם ההרגשה היא שונה, גם אם אנשים חושבים שהשתנתי,

אני מכור.

אני מכור לאוכל. אני מכור ללעיסה. אני שמן בראש.

וזאת התמכרות נוראית. נרקומנים, אלכוהוליסטים,יש משהו מאוד דומה בגמילה שלהם.

שניהם צריכים להמנע. להתנזר. זה לא קל. אבל כל עוד הם מרחיקים את החומר מהבית, ומשתדלים לדבוק בסודה באירועים, יש להם הצלחה.

במקרה שלי, אין המנעות. אין התנזרות. אי אפשר להתנזר מאוכל.

חייבים לאכול. וככה כל ארוחה. המלחמה היא לא רק על מה לבחור לאכול, המלחמה היא כמה לאכול. היא על כל כף אורז. היא בכל צלחת ששמים  על הדלפק בעבודה. היא בקניות בסופר. היא במגירות בבית. היא בפיצוציה אחרי לילה של שתייה. היא במנצ'ס וברעב הזה שיש אחרי זיון טוב.  היא בכל רגע ובכל מקום.

איך זה מתבטא אתם שואלים? מה זה אומר להיות מכור?

להיות מכור זה תמיד לרצות עוד, ואז עוד קצת. זה לחשוב על אוכל רוב הזמן, גם שאתה לא רעב, גם שסיימת לאכול. גם שכבר בא לך להקיא.

להיות מכור זה לרצות את זה כל הזמן. זה לרצות דברים שאתה הרציונל יודע שהם רעים לך, ובכל זאת לתת לאתה האמוציונל לנצח.

איך אני טוען שההתמכרות שלי קשה יותר משל נרקומנים?

ה"מפלצת" שלהם צריכה להיות סגורה מאחורי סורג ובריח.

ב-AA סופרים ימים של פיכחות. ואם נופלים מתחילים את הספירה מחדש.

אבל היא שם, בתוך הכלוב, המאמץ שלך הוא להשאיר אותה שם.

בהתמכרות שלי אי אפשר לנעול את המפלצת. בהתמכרות שלי חייבים להוציא את המפלצת לטייל לפחות שלוש פעמים ביום. צריך ללכת עם המפלצת קשורה ברצועה ולאסוף אחריה את הצרכים (ראיתי אנשים בת"א מסתובבים עם השקיות, אולי עוד נהיה בני אדם יום אחד...). למפלצת שלי צריך להסתכל בלבן של העיניים להכניס את הראש ללוע שלה, ולצאת משם שלם. 

אז אני מטייל עם המפלצת, מוציא אותה, מאכיל, מלטף, לוקח לוטרינר ומסתכל לה בלבן של העיניים ,אבל לפעמים...

לפעמים אני יותר מדי מכור, שלא תהיה טעות...

תודה מותק. לכבוד הוא לי לארח את הפוסט המצוין שלך.

מדי פעם אני אחזור אחורה לקרוא אותו, זה מזכיר לי במה אני נלחמת ושאסור לי להרגיש תבוסתנות וחולשת אופי כשמדי פעם אני מועדת.