אני לא זוכרת איך ומתי הבנתי שאני אוהבת חתולים.

אני לא זוכרת אם היו לי חתולים בילדותי, אני זוכרת בוודאות שהיה לנו כלב כשגרנו בב"ש, ואני זוכרת בוודאות שמכיתה ה' והלאה לא היתה לנו חיית מחמד.

אז מתי ולמה פיתחתי את הסלידה שלי מריח של כלבים ומהצורך שלהם למרוח עליך את הרוק שלהם בכל הזדמנות? אין לי מושג. כמו שאין לי מושג מתי ולמה פיתחתי את הנטייה להנמס כולי ולעבור לדבר בפוצ'י קוצ'י כל פעם שאני רואה חתול.

מאז הקושי העצום במציאת בית לחתולתי האהובה, לפני הנסיעה לטיול האחרון, החלטתי שאני לא אקח שוב חתול.

כל כמה שהתגעגעתי לנוכחות של החיה המופלאה הזאת בחיי, החלטתי שהחיים שלי לא יציבים מספיק, והטיולים שלי ארוכים מדי, בכדי להתחייב שוב.

אבל החיים לא תמיד מקשיבים לתכנונים שלך. או אולי הם כן מקשיבים, מהנהנים בהסכמה חמורת סבר, ואצים רצים הצידה מצחקקים בעודם רוקחים מזימה חדשה שלא קשורה בכלום לתכנונים לשמעם הנהנו רגעים ספורים לפני כן.

אתמול חברה מהעבודה גררה אותי לקיוביק שלה. יש לי משהו שאת חייבת לראות.

בכניסה, למרגלות עמדת העבודה שלה, בתוך ארגז קרטון קטן התכרבל לו גורון חתולים פיצפון וג'ינג'ון. שקוף שמיד עברתי למוד הנמס קוצ'י מוצ'י שלי, אבל הפיצפון היה בטראומה וסמר לעומתנו כל פעם שניסינו להתקרב אליו. ובצדק, אחרי הבוקר שעבר עליו.

המסכנון טיפס לה לתוך המנוע של הרכב ונתקע שם, וכשהיא התחילה בנסיעה ושמעה את היללות שלו היא נעצרה בהיסטריה וניסתה, בעזרת כל מי שהיה באיזור, לחלץ אותו משם ולא הצליחה. טלפונים לכל גוף אפשרי (מכבי אש, אס או אס לחיות, שגריר) לא עזרו, וגם לא העובד בתחנת הדלק אליה היא נסעה לבקש עזרה. מה שכן, הוא ייעץ לה לנסוע למוסך שם ירימו את הרכב וינסו לחלץ אותו מלמטה.

וכך היה, והפיצפון חולץ והושם בקרטון, והיא הביאה אותו למשרד.

נו מה, ברור ששתי שניות אחרי שדיסקסנו את עתידו, והסתבר שלה אין שום אפשרות לקחת אותו הביתה, התנדבתי.

זה משהו אחד להצהיר הצהרות ולתכנן תכנונים, וזה משהו אחר לגמרי לעמוד כולי נמסה מול פיצפון ג'ינג'ון שמנסה להפחיד אותי עם סמירות תינוקיות ויללות ללא קול. פושפושון.

אחה"צ אצל הוטרינרית שמחתי לשמוע שהוא יצא ללא פגע מההרפתקאה הממונעת שלו. והוא אפילו לא היה מיובש, למרות סירובו העיקש לגעת בצלוחית המים ששמנו לידו במהלך היום. אבל בכל זאת היא נתנה לו קצת אינפוזיה עם חיזוק של מינרלים וויטמנים, ונתנה לי אוכל רטוב מתוחזק ליום יומיים הראשונים.

בינתיים הצטרפה אלי המעדומה כפרתי, ותוך כדי שהוטרינרית המקסימה בודקת את הפיצפון התחבטנו בקול לגבי שם.

זרקנו כל מיני אפשרויות, וגם הווט המתוקה הצטרפה לשיחה, והתלוצצנו על לקרוא לו מזדה, או מזד. ואז היא הציעה זד. ופתאום זה הקליק לנו. מיד קפץ לי לראש ברוס וויליס, מסביר לצרפתייה שלו שזה לא מוטורסייקל זה צ'ופר.

רק כשיצאנו החוצה פתאום קלטתי שזד, הדמות עצמה, הוא לא דמות מי יודע כמה חיובית.. הממ..

אבל וואלה, השם כבר נתפס, והקונוטציה הראשונית עשתה את שלה וציוותה לשם נופך קוּלי ביותר. אז החלטנו שזד איט איז.

אחרי הביקור אצל הווט הוא לגמרי נרגע, ומאז הוא מאוד ידידותי הפיצפון.

אתמול בערב, אחרי סיבוב קליל של פרונטליין לקחתי אותו איתי לסלון, והוא התלקק עלי ואז עבר למוד של נימנום, מה שלגמרי הכניס גם אותי למוד הזה. אני אומרת לכם, יש בהם משהו טלפתי ביצורונים האלו. אח"כ החזרתי אותו לחדרון שלו ושם הוא בילה את הלילה.

הבוקר מצאתי אותו מכורבל בקרטון שלו ולקחתי אותו אלי לחדר. הוא התכרבל מתחת לשמיכה וחזר לנמנם, אז גם אני. אח"כ ראיתי פרעוש מקפץ בפרווה שלו אז החזרתי אותו לחדרונו. בערב אני אעשה לו טיפול קצת יותר רציני, אתמול לא רציתי להעיק עליו.

נתתי לו עוד קצת מהאוכל הרטוב שהווט נתנה, והוא אכל בתאבון. והוא אפילו אכל מהאוכל היבש לגורים, שהרטבתי לו עם קצת מים פושרים.

מה שכן, הוא עדיין לא שותה מהמים, ועדיין לא ניגש לחול שלו. אני מקווה שבערב גם זה יקרה, אחרת אני קצת אתחיל לדאוג.

אז למעלה, בראש הפוסט, זה זד.

בתוך הקרטון שלו, בפינה שסידרתי לו במרפסת השירות. למען הפרופורציה - מימין לקרטון זה הקצה התחתון של מכונת הכביסה, ובתוך הארגז זה שלל גרביים שלי (זה מה שהיה לי במשרד, לרפד את הקרטון) ומגבת מטבח. הוא באמת פיצפון. אמנם הווט אמרה שהוא בן קצת יותר מחודש, אבל הוא עדיין ממש פיצי.

זד אלו כולם. כולם זה זד. מהיום אורח של כבוד בבלוג הזה.