רוחות השינוי החלו מנשבות כבר לפני כמה חודשים.

מתחילת השנה, בצעדים קטנים אך עקביים, שינתה החברה בה אני עובדת את פניה ואופיה. ההשתייכות לתאגיד אמריקאי ענק נתנה את אותותיה הבירוקרטיים וגיוסים מסיביים תחזקו את השורות בבחורים שופעי יהירות מקצועית ונוטפי ארס.

חדורת אופטימיות, ואפופת אהבת עבר לחברה הקטנה אליה השתייכתי לפני הנסיעה האחרונה, התאמצתי לצלוח את גלי השינוי. פה ושם הרמתי קול כנגד חריגות התנהגותיות שעברו את גבול הסביל, אבל בעיקר דבקתי בחבריי שמכבר ויחד איתם הרכנתי ראש והשלמתי עם המצב.

וכל הזמן ליחשו הרוחות באוזני, שרות לי פזמון נושן על אחת שלא מכרה נשמתה לכלוב הזהב, אחת שעבדה רק במקומות שההגעה אליהם מילאה אותה בציפייה נרגשת כל בוקר, וכל יום עבודה היה לה חוויה חברתית עולצת.

אח"כ הגיעה הסופה הגדולה. כעס ואכזבה גדולים, זעף לא אופייני ומחשבות על עזיבה היו מנת חלקי היומית. אבל למשוואה התווסף משתנה חדש, אהבה גדולה לעיר שהפכה חלק ממני ולדירה המצויינת בה אני גרה.

יציאה לעוד טיול, שהיתה אפשרית כלכלית, התנגשה עם הרצון לא לעזוב את העיר. מעבר עבודה, שהלך והתאפשר מיום ליום בשוק המתאושש, התנדפה אל מול חוסר האנרגיה היומיומי והעייפות הכללית מהמקצוע. וכך, מכח האינרציה, שרדתי את הסופה.

הגלים שככו, הרוחות נרגעו, ושגרת היומיום חזרה להתנהל על מי מנוחות.

אבל הנזק נעשה, וימי השבוע הפכו להיות המועקה שבין סופ"ש כייפי אחד למישנהו.

וכל הזמן התנגן לו הפזמון, חרישי, לא מרפה, על ההיא שלא היתה מסכימה לשגרת יומיום שכזאת.

אבל הרצון להשאר בעיר, והנוחות שבמקום עבודה מוכר ומשכורת נאה, אטמו את אוזני.

בחודש האחרון הייתי חולה בתדירות לא אופיינית עד כדי מדאיגה. פה וירוס בטן, שם התקפת אלרגיה קשה מהרגיל, כל שני וחמישי מצאתי את עצמי מתמודדת עם תחלואים אחרים, כשכל הזמן מלווה אותי תשישות כללית. השיא הגיע לפני כשבועיים, בצינון קשה מהרגיל ושפיכוּת פיזית טוטאלית.

בסופ"ש האחרון, אחרי שרוב הבדיקות שעשיתי חזרו תקינות, הבנתי שאין להתחמק מהמסקנה המובנת מאליה. הנפש שלי מאסה בי ובתירוציי העלובים והחלה תוקפת אותי פיזית. מה שלא הולך בכח הולך ביותר כח, והיא החליטה שהגיע הזמן שאני אתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת שלא טוב לי איפה שאני ושיש לעשות משהו בנידון.

אז קיבלתי החלטה.

שתיים האמת.

האחת, לעזוב את העבודה. השנייה, למצוא לי דרך אחרת להתכלכל, דרך שתשלב את האהבה שלי לחיי העיר עם הרצון שלי ליותר זמן פנוי.

מפה לשם, ברצף שיחות ומחשבות אסוציאטיבי, החלטתי שבא לי לעשות קורס ברמנים ולעבוד בזה תקופה. ואם אראה כי טוב, אז אפילו תקופה ארוכה.

וכך חתמתי את הסופ"ש, חמושה בשתי ההחלטות, ובהיי מטורף.

מכירים את זה שברגע שמחליטים לעשות משהו מבינים מיד שזאת ההחלטה הנכונה? אז ככה בדיוק זה היה.

מרגע שהתקבעה בי ההחלטה התפרצה בי התרגשות מרוממת רוח, מהסוג שחווים ברגע שמחליטים על יציאה להרפתקאה חדשה.

קינחתי את אפיזודת ההתלבטויות בשאלה מתי לעזוב, והאם להשאר את ספטמבר כי הוא עטור חגים ואז את אוקטובר כי הוא מזכה בבונוס החצי שנתי. בסוף החלטתי שתמיד יהיו עוד ועוד טבעות על שלשלאות הזהב, ומגיעה הנקודה בה צריך לחתוך ולפרוץ לחופשי.

אז אתמול הודעתי רשמית על עזיבה, ובסוף אוגוסט אני נפרדת לתמיד מהחברה הנוכחית, ולזמן לא מוגדר מהמקצוע.

אני לא יודעת מה ילד יום, ואני לא יוצאת בהצהרות בלתי מתפשרות.

הכל פתוח, הכל לגיטימי.

אולי אני אמצא כיוונים חדשים ומעניינים להתפתח בהם כלכלית, אולי הכיוון הנוכחי הוא הרפתקאה חולפת וכשחסכונותי יתחילו להצטמק אחליט לחזור לתחום. אולי ירגע לי הצורך הנוכחי להשאר בעיר ואני אצא לעוד טיול ארוך. אולי יחזור לי הצורך בתקופת ויפאסנה מרוכזת. אולי אני אגלה שלהיות ברמנית זה ייעודי הקיומי ואבלה את עשרים השנים הבאות בדאחקות על הבר עם תיירים בריטים שמחים וטובי בירה. אולי.. אולי.. אולי..

מה שבטוח, כייף להזכר כמה מגוונים ומעניינים הם החיים, וכמה הכל פתוח, וכמה זה כייף לעשות שינויים.

תל אביב אהובתי, הנה אני באה.

עוד חודש וקצת הבלונדה הזאת הולכת לחיות לגמרי את הסיטי. ווהוו!

והנה דיוויד, בשיר שמתחבר לי לסטייט אוף מיינד הנוכחי, וגם לאחד הסרטים היותר משובחים של האייטיז.

מי יודע איזה סרט?

*

*