אתמול נזכרתי כמה אני אוהבת את לב העיר בשעות הדימדומים של תחילת הסופ"ש.

אחרי ההֶקטיות של שישי בצהריים, הפקק האינסופי בקינג ג'ורג' בואכה בוגרשוב, ואינספור הולכי הרגל ומשוטטי הסנטר, פתאום נוחתת על הלב רגיעה. הרחובות מתרוקנים, הכבישים ננטשים, והלב הופך נכס בלעדי של דייריו.

ויש משהו באויר, משהו אחר, מיוחד.

אתמול, כשהסתובבתי ברחובות בדיוק בשעות האלו פתאום נזרקתי אחורה, ולרגע התגעגעתי, לתקופה שגרתי ממש שם, באמצע של הבפנוכו של העיר המוטרפת הזאת.

גם היום, בשכונתי השקטה שבפאתי הלב, אני מרגישה את הסופ"ש מרוקן את העיר. נהר אבן גבירול פחות שוצף, ובשעות הבוקר של השבת הוא אפילו יום כיפורי. אבל הוייב שונה. האוכלוסיה ברחוב היא פחות או יותר אותה אוכלוסיה. בתי הקפה של אבן גבירול עדיין הומים, זקני האזור עדיין מובלים באיטיות ע"י מטפלותיהם המלוכסנות, הומלסיי השכונה עדיין שרועים בשדירה. הכל אותו הדבר רק טיפה פחות עמוס, טיפה יותר רגוע. אבל לא בהרבה שונה.

וזה, אני חושבת, עיקר ההבדל.

כשאתה גר בלב אתה אוכל את שיא הרעש, הבלאגן, הליכלוך, הדחיסות והצבעוניות היומיומים. מתחם בוגרשוב-אלנבי בימי השבוע מספק חוויה מרוכזת שמזריקה לך את תל אביב ישר לוריד. אם התמזל מזלך לגור באחד הרחובות הקטנים שנושקים לקינג ג'ורג' אתה זוכה לחוות את העיר במלואה, ועדיין יש לך את הבועה השקטה והרגועה שלך לברוח אליה כשזה הופך יותר מדי.

אבל בסופי השבוע, משעות אחה"צ המאוחרות של שישי ועד שעות הערב המוקדמות של שבת, הלב הפועם של העיר הופך להיות שלך ושלך בלבד. טוב נו, גם של עוד כמה דיירי קבע ודיירים זמניים שהחליטו לוותר על הביקור השבועי אצל ההורים. אבל זה מרגיש לגמרי שלך.

כייף לי בדירה הנוכחית שלי, היא ענקית ומפנקת ושקטה.

אני יושבת בה עכשיו, אחרי הקפה של שבת בבוקר עם הפרטנרית הקבועה, הבית קריר אחרי בוסט מהמזגן, זד מנמנם על הכירבוליות שמקופלות על ההדום בפינה, עצים בחלונות, ושום רעש להוציא המאוורר לא מפריע את שלוות השבת שלי.

ויש את השכנים בדלת ממול, ועד הבית, שקיבלו אותי בחום לבניין. והזקנה מלמטה שתמיד יושבת עם המטפלת המתוקה שלה בספסל הכניסה לבניין.

וגם את השכונה אני אוהבת.

עשר דקות הליכה מהכיכר ואני בסוג של סבורביה. הורים עם עגלות, זקנים עם פיליפיניות, יש פה אפילו כמה ג'יפים עירוניים שחונים דרך קבע ברחוב. רוגע יומיומי במרחק הליכה קצרה מליבה המוניציפלי של עירי האהובה.

וכבר התרגלתי לבתי הקפה באיזור, ואימצתי לי פאב שכונתי. ויש לי את סופר אבן גבירול שמצליח לשרוד את השתלטות האיי.אם.פי.אם על כל חלקה פנויה. ואני אוהבת לרדת בהליכה רגועה בשדירה ולראות את כיכר רבין נפרשת לפני ופותחת מרווח נשימה בין שלל בנייני המגורים.

אחרי כמעט שנה אני לגמרי מרגישה פה בבית.

אבל הבית הראשון שלי בתל אביב היה בלב. שם התאהבתי בה. באופיה הסוער והללא הפסקה, אבל בעיקר בסופי השבוע הרגועים והריקים שלה, כי אז הכי הכי הרגשתי שהיא הבית שלי.

אז אתמול נזכרתי לרגע בהרגשה המיוחדת הזאת וקצת התגעגעתי.

טיפ קטן לימי הקיץ הבוהקים (וגם לשפיות עם נטייה להתקל בתנורים לוהטים):

אם כבר אתם על אופניים, כדאי שתשימו כובע ומשקפי שמש ותמרחו טוב טוב את הפנים והכתפיים בקרם הגנה.

אם יש לכם שריטה עמוקה לגבי הג'ל של הקוצים המחומצנים שלכם, ובשום פנים ואופן אתם לא מוכנים לשים כובע (ומאותה סיבה גם אין לכם מושג איך תממנו את שלל הקנסות שינחתו עליכם כשיתחילו לאכוף את חוק הקסדות), אז לפחות משקפי שמש וקרם הגנה.

ואם, כמוני, שכחתם משקפי שמש, ושכבות קרם ההגנה שמרחתם ושהתערבבו עם הזיעה ושרפו לכם בטירוף לא עזרו, וגיליתם שהעור הרגיש שמתחת לעיניים נשרף לכם שוב (כמו שפוסיה אומרת, אני לגמרי תימניה בלאי) -

עלה בשרני של אלווורה, שמור בשקית ניילון במקרר, והעור שלכם יודה לכם במזמורים וצהלות.

למי שלא מכיר - חותכים חתיכה קטנה מהקצה ה"פצוע", ומורחים על העור את הנוזל הירקרק.

זה עושה פלאים בכל מה שקשור לכוויות ושיזוף יתר. ואפשר גם לחתוך פרוסה דקיקה דקיקה ולהניח אותה ישירות על הכוויה / העור השזוף.

ולא לשכוח לשטוף ידיים, כי אם במקרה תקחו אח"כ משהו לנשנש תגלו שלאלוורה כמעט ואין ריח אבל יש לה טעם אחושילינג מר.