קצת נעלמתי. סליחה. יותר משאני מרגישה צורך להתנצל על ההעלמות הכתיבתית אני מרגישה צורך להתנצל שלא יצא לי לקרוא כמעט אף אחד בזמן האחרון, ובטח שלא להגיב.

אני מנסה לחשוב למה, ולמרות שהייתי עסוקה מהרגיל בזמן האחרון זאת כנראה לא הסיבה, כי בכל זאת אני עסוקה פחות מ, נניח, אמא עובדת עם שלושה ילדים בעל וכלב. זה בעיקר, כנראה, עומס מחשבתי. הקורס שהתחיל, העבודה שנגמרת, המון מחשבות על מה יהיה ואיך יהיה, רובן מרגשות מקצתן מפחידות, תכנונים, חישובים, כמה זמן לפני לפרק את הדיבורית, מתי להחזיר את הפסקל, לא לשכוח נסיעת שופינג אחרונה לאחד הסופרים הגדולים והזולים שמחוץ לעיר, אולי עוד איזה קפיצונת לאיקאה, ועוד כהנה וכאלו עיניינים שוליים ולא באמת מרגשים. תכנונים שלפני שינוי, קצת כמו לפני טיול רק פחות בירוקטיה.

אז אם כבר הקדשתי כמה דקות מנטליות לעניין, תרשו לי לחלוק אתכם תובנה אחת כייפית במיוחד.

מאז שהחלטתי והודעתי על עזיבה היומיום שלי השתפר פלאים. ולא כי אני עובדת פחות, אני די עובדת אותו הדבר, אולי שעה שעתיים פחות ביום, וגם זה תלוי במשימה הנקודתית שלי. הימים שלי, מבחינת שעות ותוכן עבודה, לא השתנו בצורה דרסטית. אבל הסטייט אוף מיינד.. זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כל מה, ובעיקר כל מי, שעצבן אותי בחודשים האחרונים - עובר לידי ובקושי מדגדג.

כל מה, ובעיקר כל מי, שעשה לי טוב וחיובי במקום העבודה - אני מתענגת על כל רגע שנשאר לי בחברתם.

הזמניות, מסתבר, מחוללת פלאים.

ומה הפליאה הגדולה בעצם? הרי זהו בסיסה של הויפאסנה, שהכל זמני. ברגע שאתה מבין לגמרי, הבנה מלאה ושלמה מתוך חוויית האשליה, שהכל זמני, היומיום שלך משתפר פלאים. ובאמת, ב"שנת הויפאסנה" שלי, כשהייתי כל כולי בתוך ההבנה הזאת, הייתי שקטה ומאושרת וטובלת בקבלת המציאות כמו שהיא.

עם הזמן, והפסקת התרגול, זה התמוסס, ושכחתי. כי אין מה לעשות, האשלייה היומיומית חזקה מאיתנו. ממני לפחות. נשאבתי חזרה לתוכה, ושכחתי את הזמניות.

הרי יכלתי להיות בדיוק ככה גם כל החודשים שקדמו להחלטה. יכלתי לזהות מה מפריע לי אבל לא לשקוע בתוך זה, לא להתעצבן, לא לפתח רגשות שליליים וכעסים ותסכולים. אבל נשאבתי לתוך זה, השתכשכתי בביצת השליליוּת, ומימיה העכורים לא תרמו לבריאותי.

אז הנה, לרגע קצר של חסד, אני שוב נזכרת כמה מופלאה ומזככת היא ההכרה בזמניות.

וברור שיגיע שוב הרגע שהזמני יהפוך קבוע, החדש יהפוך מוכר, המרגש יהפוך שגרה. ושוב אני אשכח את הזמניות, ושוב אני אשכח לא לכעוס ולא להתעצבן ולא להתעצב. אבל בסוף אני שוב אזכר, בדרך כזו או אחרת. כי גם שכחת הזמניות היא זמנית

וגם הנתק שלי מישרא הוא זמני.

אני מבטיחה, לאט לאט, לחזור לקרוא ולהשלים חוסרים ולהגיב. לא כי אני מרגישה שאני חייבת, פשוט כי אני מתגעגעת. אליכם, לפוסטים שלכם, לקרוא אותכם, לכתוב אליכם ולהתגובב איתכם בשלל הבלוגים שהפכו לי פה לבית שני.

מיס קיטי הפנטסטית הזכירה לי ששכחתי לעדכן מה קורה עם הפוּצ'וּל המוּפרעוּל. אז שלומו מצויין, הוא גדל בקצב רצחני, וכמובן שרק בזכות התמונות אני שמה לב לשינוי כי לי הוא נראה בדיוק אותו הדבר (רק ארוך יותר וכבד יותר). הוא או ישן או כדור אנרגיה בלתי ניתן לשליטה, הוא מוציא אותי מדעתי רוב הזמן, וגם מוציא ממני אהבה גדולה ונישוקים וחיבוקים לרוב. אז הנה עוד הבטחה - בקרוב פוסט Z ראוי, עם תמונות וסיפורים משעשעים והכל.

אני לא מתאפקת, והולכת בעקבות לי.

הנה הדמון שלי: