מרגיש לי כמו רגע לפני הסוף, או לפני ההתחלה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. עוד כמה שעות המבחן, וכמובן שיש לי פקעת קטנה בבטן, והיא בטח תגדל ככל שיחלפו השעות, ואני רק מקווה שהיא לא תשתלט עלי לגמרי במבחן עצמו. אם אני אצליח לנטרל את ההשפעה שלה אני בטוחה שילך לי מצויין. שיננתי את העיוני, תרגלתי את המעשי, אני מרגישה מוכנה לגמרי. אבל מאז נקודת הזמן ההיא, בכיתה ט' אני חושבת, כשנכשלתי במבחן בפעם הראשונה בחיי (כן, כן, עד אז הייתי מהמעצבנים האלו שלא מוציאים פחות מ-95, וגם זה ביום חלש), מאז יש למח שלי נטיה להפוך לעיסה דביקה ובלתי שמישה בעליל כל פעם שאני רק חושבת שאני בסיטואציה של מבחן. סוג של הפרעה שלמדתי לחיות איתה, גם כי עם השנים למדתי לנטרל קצת את הפאניקה, אבל בעיקר כי פיתחתי סוג של אדישות להשגיוּת ומצויינוּת. אבל הפעם זה מרגיש שונה. בא לי להצליח. לא, האמת, בא לי ממש להצליח. בא לי להיות הכי טובה שאפשר, לענות נכון על כל החלק העיוני, ולתפקד בצורה מושלמת מהירה ומקצועית בחלק המעשי. זה מוזר לי, שנים שלא הרגשתי ככה. וכמובן שיש סיכוי סביר שדווקא בגלל זה אני אפשל. אבל בסדר לי עם זה, בסדר לי עם ההתלהבות הזאת.

דבר אחד בטוח, ברגע שהמבחן יהיה מאחורי, בהנחה שלעבור אותו אני אצליח, ההיי האמיתי ישתלט.

הוא התחיל להתגנב שלשום אחה"צ, כשידיד שלי החזיר אותי הביתה בסיום יומי האחרון בעבודה וישבנו לעישון קצר וחגיגי לכבוד המאורע, הוא המשיך לטפטף אתמול, כששוטטתי ברחובות תלאביבתי כשבראש רצה לי המחשבה המרנינה "זהו, אני כאן, לגמרי",

ואני מרגישה אותו, על אש קטנה, מחכה להתפרץ היום בלילה, עם קבלת ההסמכה הרשמית להתחלה החדשה שרקחתי לעצמי.

דה פיוצ'ר איז וויד אופן.

*

*