הנה זה מתחיל.

המבחן, תודה לכל המתעניינים והמאחלים המקסימים, עבר בהצלחה מרובה. תיקתקתי את המעשי, חלפתי ביעף את העיוני, הלך פשוט מצויין.

הערב יצאתי סולו עם הנמשושית וסופסוף הרגשתי שאני חוגגת את העניין כמו שצריך. בר שכונתי מקסים תפקד כסטינג מושלם בעוד הנמשושית ואני טועמות בירות לא מוכרות ומקנחות בצ'ייסר של לאפרויג.

אני במשימה אישית בזמן הקרוב, להתוודע עמוקות לעולם הוויסקי על שלל טעמיו וסוגיו. בטעימות שהיו לנו בשיעור די הפנמתי מי בגדול עושים לי את זה ומי פחות.

האמריקאים (איי.קיי.איי בורבונ'ס וטנסי) ממש לא עושים לי את זה. עוקצניים מדי. ג'ק דניאלס בא לי יותר טוב.

* ג'ק דניאלס נקרא טנסי (להבדיל מרוב רובם של הוייסקים האמריקאים שנקראים בורבון). ומה ההבדל העיקרי שבזכותו ג'ק דניאלס הצליחו לקבל סיווג חדש? לפני יישון הוויסקי הם מסננים אותו דרך פחם של עצי מייפל. הסינון מעדן את הטעם שלו, וזה בהחלט מורגש.

הקנדים חביבים. הרבה יותר מעודנים מהאמריקאים. וויסקים קנדים מיוצרים מחומרי גלם דומים לאמריקאים (ז"א בעיקר תירס), אבל תהליך הייצור והיישון שלהם דומה יותר לסקוטים, מה שנותן תוצאה הרבה יותר מעודנת ונעימה לשתיה, בעיניי לפחות. הם הרבה פחות פופולרים ועדיים איכותיים, אז המחיר שלהם אטרקטיבי.

האירים, אלו שטעמתי, לא רעים בכלל. אבל הנטייה שלי היא ללא ספק לסקוטים, ואני מתחילה לגלות שהמאלט המעושנים הם אלו שהכי מוצאים חן בעיניי. בשיעור טעמנו בואמור, שמאוד אהבתי. את הלאפרויג, היום בפאב, הרבה פחות אהבתי. נמשושית ואני הסכמנו פה אחד שיש לו אפטר טייסט של תרופה. עכשיו נשאר לי לנסות ארדברג, טאליסקר ולגבולין כדי להשלים את הטעימות שלי במעושנים הידועים. וכמובן, אם יצא לי, גם כל מעושן אחר. וגם שאר המאלטים. וגם הבלנדדים. וגם כל האירים. בקיצור, תביאו כוסית וויסקי ותנו בחורה לשתות!

חוץ ממשימת הוויסקי שלי, בקורס גם גיליתי שאני ממש אוהבת ג'ין אנד טוניק, וגם קמפרי אשכוליות. וורמוט רוסו (מרטיני/ צינזאנו) ידעתי כבר מזמן שאני אוהבת, ועכשיו גיליתי שהוא גם הולך מצויין עם ג'ין וקמפרי.

* נגרוני = חצי מנה (20cc) ג'ין + חצי מנה קמפרי + חצי מנה וורמוט רוסו, שמים בחלק מתכתי של השייקר שמולא עד חציו בקרח, מערבבים עם כפית ומסננים לתוך כוס מרטיני מקוררת (לפני הכנת הקוקטייל אפשר לשים בכוס כמה קוביות קרח וקצת מים, ולפני המזיגה מרוקנים. זה מקרר אותה).

יאללה, אני כבר מתה להתחיל לעבוד. אשכרה מדגדג לי באצבעות לעשות קוקטיילים, למזוג בירות, להגיש כוסיות וויסקי, צ'ייסריי בחרובקה, שוטי טקילה, סניפטריי הנסי. אפילו וודקה רדבול. העיקר להתחיל לצבור נסיון, לעבור את השלב הבלתי נמנע של הלחץ והדיסאוריינטציה של מקצוע חדש.

לא שבנתיים אני מתלוננת. נהפוך הוא. חיכיתי קשות לרגע הזה, של לקום בבוקר וללכת לשוטט בעיר. אולי לחוף הים, אולי ווינדו שופינג, אולי איזה סיבוב בסנטר. לקפוץ להגיד שלום למעדומה כפרעליה, לשבת על כוס בירה ולפטפט עם הצוות המקסים. לשבת לקפה וסיגריה עם הספרית שלי, אחת הנקודות החמות משכונתי הישנה. לקפוץ לנחלת בשלישי, כבר מזמן שלא הלכתי לאורך הדוכנים ופעם הייתי שם כל שישי. לעלות את שינקין ולשתות מיץ בבר המיצים החביב עלי, גם שם כבר שנים שלא. שדרות רוטשילד. נווה צדק. הטיילת. הפארק. אין סוף למקומות המצויינים שאני הולכת לשרוץ בהם בתקופה הקרובה. וכשתגיע העבודה תסגר לי הפינה של להכיר את עירי האהובה גם בלילה, על שלל טיפוסיה וסיפוריה. נשמע לי פשוט מצויין.

במקביל למסע ההיכרות של עם וויסקי אני מתכננת גם, כמה הולם, לפצוח סופסוף במסע ההיכרות שלי עם טום וויטס. לא שאנחנו זרים גמורים. שלום שלום, כמה תפקידים בסרטים משובחים, ואחד אלבום שנקרא Closing Time שחרשתי עד זוב דם לפני כמה שנים. אבל עדיין יש לי את Raindogs, Swordfishtrombones, Heartattack and Vine ו- Small Change להכיר הרבה יותר לעומק מכמה שמיעות רנדומליות. פאסט פורוורד שנה מעכשיו, אני בסלון עם כוס וויסקי ביד וטום מתנגן במערכת.

אז בינתיים הנה הוא, המלך, מבצע את Ol' 55, השיר הראשון מהאלבום הראשון. אבל עזבו את זה, הבנאדם פשוט הורס מצחוק וקוּלי של הלייף. אחח.. איזה כייף זה להיות בקהל הזה.

*

*