הייתי אתמול בערב בנות בו חווינו בין היתר סוג של קואצ'ינג קבוצתי. בגדול היה נחמד, אבל מה שרציתי לכתוב עליו פה זה הציטוט שחולק לנו בסוף הערב.

זה קטע מספר של מריאן וויליאמסון שנקרא חזרה לאהבה, שלא שמעתי עליו (או עליה) עד אתמול בערב,  אבל הציטוט עצמו דיבר אלי מאוד.

מה שקיבלנו היה תרגום לא רע אבל חלקי, אז אני מביאה כאן את הקטע המקורי במלואו:

Our deepest fear is not that we are inadequate. Our deepest fear is that we are powerful beyond measure

It is our light, not our darkness that most frightens us

We ask ourselves, Who am I to be brilliant, gorgeous, talented, fabulous? Actually, who are you not to be? You are a child of God. Your playing small does not serve the world

There's nothing enlightened about shrinking so that other people won't feel insecure around you

We are all meant to shine, as children do. We were born to make manifest the glory of God that is within us. It's not just in some of us; it's in everyone

And as we let our own light shine, we unconsciously give other people permission to do the same. As we're liberated from our own fear, our presence automatically liberates others

(A Return to Love: Reflections on the Principles of "A Course in Miracles", Harper Collins, 1992. From Chapter 7, Section 3])

אם נניח רגע בצד את כל ההתייחסיות האלוהיות, שמבחינתי יכולות להיות גם בודהא, היקום, או כל מונח אחר שמבטא את אותו הרעיון, הסיבה שהציטוט הזה תפס אותי כל כך היא שקלטתי, תוך כדי הקריאה שלו, שאני חוטאת בחטא הזה בעצמי.

כמה הולם שבדיוק אתמול בערב, בעודי מתארגנת ליציאה, התלבטתי עם עצמי אם להתאפר או לא. לא שאני מתאפרנית דגולה, אני די בקטע הבסיסי של קצת צללית בהירה, קצת סומק וקצת מסקרה. חברה טובה מימי הצבא לימדה אותי, קיבוצניקית טומבויית שכמוני, איך בכמה פעולות בסיסיות אני יכולה להדגיש את מה שכבר שם, ועד היום זה מה שאני עושה אם אני טורחת להתאפר.

אבל אתמול עמדתי מול הראי והתלבטתי, והמחשבה שחלפה לי בראש היתה לא אחרת מאשר "אולי עדיף שלא. גם ככה בטח יהיה וויב כללי של 'יו, איזה כייף לך שעזבת, ושאת עושה משהו כייפי, ושיש לך מלא זמן פנוי, ושאת כזאת מאושרת, ושכלכך רזית ואת נראית מצויין' וכו'. והרגשתי שאני לא רוצה להיות יפה מדי, לא רוצה להראות מאושרת מדי, לא רוצה שזה יהיה יותר מדי "בפרצוף שלהם". אז לא התאפרתי.

והנה, הערב הזה הסתיים בציטוט שלגמרי העמיד "בפרצוף שלי" עד כמה אני נוטה לפעמים להקטין את עצמי כדי לא לגמד את הסביבה. וזה העלה בי מחשבות הרבה מעבר להתלבטות השולית של האם להתאפר או לא..

האם בגלל זה אני נאבקת במשקל עודף כל השנים? גם כשאני מצליחה לרדת, נראה שיש נקודה מסוימת בה אני נעצרת, כאילו שאני פוחדת ללכת עם זה עד הסוף ובאמת להראות מדהים. עם הפנים היפות שלי, אולי זה יהיה יותר מדי?

ואולי בגלל זה מתי שהוא באמצע התיכון עשיתי את המהפך החצי מודע מתלמידה מצטיינת לתלמידה בינונית+, שהגיע במקביל לשינוי החברתי לטובה? כאילו שהרגשתי שכדי להיות ראויה לחברים אני חייבת להיות קצת פחות טובה, קצת פחות מצטיינת.

ואולי זה גורם לי לגמד את עצמי בעוד תחומים בחיים?

אני לא יודעת, אני עדיין מעכלת את כל המחשבות שעולות לי בעקבות הציטוט הזה.