אוף, היה לי ערב קשה בעבודה. אשמתי פרופר, שום דבר חיצוני לא היה שונה מכל ערב אחר. זה התחיל לא הרבה לפני, עם עיכובים ביציאה ומרדפים במעלה ומורד המדרגות אחרי הג'ינג'י המוטרף שבדיוק אז החליט שהוא בורח. וזה הקפיץ לי את הפיוז בצורה לא פרופורציונלית, מה שגורם לי לחשוב שמשהו לא טוב התבשל לי בפנים עוד קודם. אבל אין לי מושג למה, כמו שאמרתי, שום טריגרים חיצוניים. אז למסעדה הגעתי עצבנית, ועם מעט מדי זמן להתארגנות לפני תחילת העבודה (מבחינתי. אני אוהבת את הזמן שלי, להתארגן באיזי). ועם בערה פנימית בעקבות ההתרוצצות במדרגות וההליכה המהירה והעצבים. וגם אחרי שסיימתי להתארגן, וישבתי בחוץ עם שתיה קרה וסיגריה, לא הצלחתי לנער מעלי את האיכסה. וכמובן שדברים נשפכו לי. וכמובן שנידנודיה הרגילים של בעלת המקום הבלתי קלה בעליל לא תרמו. והידיעה שיש חברים שמגיעים לשבת על הבר לא עזרה גם היא, כי עוד יותר התבעסתי להיות ככה כשיש לי אנשים על הבר.

כשאנפ כפרעליו הגיע חל שיפור קל. משהו בנוכחות שלו הצליח להרגיע אותי קצת (תודה מותק, אני לא יודעת אם אתה מודע לכמה עזרת). אבל הוויב הכללי לא עזב אותי כל הערב. וכל הזמן רצה לי בראש המחשבה "תשלטי בעצמך. זה חלק מהעבודה שלך להיות נחמדה וחייכנית וליצור אוירה טובה על הבר. ולא משנה שזה חברים שלך, את ברמנית, וזה הבר שלך הערב, ואם את לא מתפקדת כמו שצריך זה לא בסדר". וכמובן שזה גרם לי לפקפק בעצמי. אם אני לא מסוגלת לתפקד בשלמות בבר קטן במסעדה רגועה, איך אני אתפקד בבר "אמיתי" הומה ועמוס לילה שלם? איך אני אהיה ברמנית אם אני לא מצליחה לנטרל את השליליות שעולה בי בערב שאני צריכה לעבוד בו?

אוף.