חתול למכירה!

חתול למכירה!

חתול תעלול, מופרעול למכירה!

בחיי, זה לא בצחוק,

הפטיש מוכן לדפוק.

אני שומעת אלף שקל?

חמישים?

אגורה?

מה זה, אין פה באולם, אין בכל העולם,

איזה מישהו שיקנה את החתול שלי הזה,

התעלול, המופרעול,

הג'ינג'ול, השובבול,

שעומד

כבר שעה

למכירה?

(עיבוד חופשי ל"מכירה פומבית" מאת של סילברסטיין)

השבוע חגגנו לאבא שלי יומולדת שישים. עניין גדול, מסיבת הפתעה, משפחה, חברים, הרבה ארגון והכנות, מינימום השתתפות מצידי.

בשנה האחרונה אנחנו לא בקשר מי יודע כמה, אני ואבא שלי.

רק מה, בכל זאת יומולדת שישים, ואני ילדה גדולה ויודעת שכמו בכל מערכת יחסים גם כאן יש עליות ומורדות, ולמרות שזה לא נראה ככה עכשיו קרוב לוודאי ששוב תגיע תקופה טובה יותר, ולהעדר מאירוע כזה משמעותי בחייו ישאיר פינה אפלה ביחסים בינינו גם אם הם ישתפרו בעתיד. אז אמרתי לאחותי שאני אגיע, אבל בזה זה מסתכם. לא הייתי מוכנה להיות חלק מהארגונים והתכנונים וההכנות, ולא הסכמתי להשתתף בהוצאה. בכל זאת, הכעס הגדול שלי עליו התקשר ישירות לכסף, שלא לדבר על זה שעכשיו אני חיה על החסכונות. כמו שאמרתי לאחותי, אם אני צריכה לחשב כמה אני מוציאה על ארוחת צהריים אני בטח לא אוציא עכשיו מכספי עליו.

בערב האירוע לקחתי אוטובוס לבירת הנגב הבלתי מעורערת, באר שבע.

במונחים אמריקאים, המרחק בין תל אביב לב"ש הוא זניח. או כמו שהאוסטרלים אומרים, איטס ז'אסט אראונד דה קורנר. אבל ההבדל התרבותי היכה בי במלוא העוצמה בכמה דקות שביליתי בקניון הנגב עד שאחותי אספה אותי. איך אומרת המעדומה כפרעליה - באר שבע זה הארד קור.

אמנם ביליתי את רוב חיי הצעירים והמתבגרים בדרום, אבל רובם היו חוויה דרומית מרוככת. מושב, ואח"כ קיבוץ. בילדות היו גם כמה שנים בעיר עצמה, כשאמא עשתה את הסטאג' בסורוקה, אבל כדרכי בקודש אני בקושי זוכרת משהו מהתקופה ההיא. המרפסת של הדירה הראשונה שלנו. ריח חדר האוכל בבית החולים. הילד ששדד ממני את שקית הממתקים באיומי מפתח צינורות אדום. כלב הלאסי שלא חזר הביתה. רגעים בודדים משובצים פה ושם בריק הענקי שנקרא זכרונות הילדות שלי.

ובכל זאת, בשנות ההחטיבה והתיכון בקיבוץ, ב"ש היתה "העיר הגדולה" שלנו. אמנם אז אפילו קניון לא היה בה, אבל היה את המדרחוב בעיר העתיקה, והיה את השוק הבדואי, והיא היתה חלק מהווי הדרומיות.

וגם בכמה חודשים שגרתי אצל אמא אחרי החזרה מאוסטרליה, ועל הקו אל חצבה וממנה (מרכז הויפאסנה), יצא לי לעבור הרבה בתחנה המרכזית בב"ש, ולקפוץ מדי פעם לקניון לביקור חטוף בשירותים ואיזה קפה טו גו בארומה.

אבל מאז שחזרתי להיי טק ולחיים במרכז בקושי ירדתי דרומה, וגם אז הייתי ממונעת.

והנה, פתאום שוב הייתי שם, בלב המאפליה. חסכתי לעצמי את בלאגן התחנה המרכזית וירדתי ליד הקניון. קור הערב הדרומי חודר את הפליז, והחלטתי להתחמם בכוס קפה עד שאחותי תגיע. מה שלא ידעתי זה שקניון הנגב היה באמצע סייל חורף מטורף. שולחנות במסדרונות, ערימות על גבי ערימות של בגדים, אוירת שוק על אקסטה, וי-א-א-ם אנשים. מי שלא ראה את קניון הנגב מפוצץ בבארשבעים כנראה לא יצליח להבין את מלוא משמעות החוויה. עד עכשיו אני לא מצליחה להגדיר במילים למה זה מרגיש כל כך שונה מ, נניח, שישי בצהריים בדיזינגוף סנטר, אבל זה שמיים וארץ.

כאילו תל אביב ובאר שבע ממוקמות בשני יקומים מקבילים, וקו 380 איפשר את הקפיצה הקוסמית ההזויה הזאת.

המסיבה היתה מצויינת.

לא היה לאבא שלי שמץ של מושג מה מצפה לו כשהוא חזר לביתה של זוגתו אחרי בייביסיטר על הנכדות.

אחותי הגדילה לעשות וכמה ימים קודם התקשרה לשאול בנון שלנטיות מה התוכניות שלו ליום ההולדת. כשהוא סיפר שהוא וזוגתו יוצאים לארוחת ערב היא עשתה לו סצינת העלבות שלמה על זה שהוא לא הזמין אותם להצטרף. בסוף הם סיכמו שהיא ואחותי הקטנה יקפצו אליו בסופ"ש לתת לו מתנה.

אח"כ גם אני תרמתי את חלקי כשסירבתי להזמנתו להצטרף לביקור שלהן.  אבל אצלי זה היה ממש קל, הוא לא באמת ציפה שאני אצטרף.

וזוגתו גם תפקדה יפה וארגנה הכל בלי ידיעתו (ותוך כדי הוצאת אחיותיי מדעתן, רווח נקי שלי שלא הייתי שותפה לאירגונים), ושלל המוזמנים גם הצליחו לשמור על סודיות נאותה, וההפתעה היתה מושלמת.

היה איזשהו שלב שקצת פחדנו שההפתעה תהיה מושלמת מדי, בכל זאת הוא עבר התקף לב לפני שנה.. אבל הוא שרד את הפתעה בכבוד.

בסוף הערב לקחתי את האחיות שלי הצידה ונתתי להם את חלקי בהוצאות.

נו מה, אני לא באמת יכולה לחיות בשלום עם הידיעה שהן צריכות להוציא יותר רק בגלל שאני כרגע בתקופה לא טובה איתו. זה לא שמצבן הכלכלי מזהיר, ובאיזשהו מקום מאוד הערכתי את זה שהן קיבלו בהבנה את הסירוב הראשוני שלי. וחוץ מזה שבסופו של יום זה רק כסף, ואני שונאת לתת לכסף כזאת חשיבות.

הפוצ'ול המג'ונג'ן חורפ פה עלי במהלך כל כתיבת הפוסט. מקודם הוא חרפ איתי מתחת לשמיכה, ואח"כ מעליה. בקושי הצלחתי להחליף תנוחת שינה עם המשקל שלו, הוא תופס גודל המפלצון הקטן.

אחותי הקטנה, סטודנטית לוטרינריה חרוצה שכמותה, הזהירה אותי שאחרי הסירוס אני אצטרך להקפיד על התזונה שלו, שלא ישמין. אמרתי לה שאמנם הוא גדל מאוד בזמן האחרון, אבל זה לא שהוא אוכל המון. נהפוך הוא, הוא אוכל כמויות די קטנות , רק הרבה ארוחות. אז היא סיפרה לי שבטבע חתולים אוכלים המון המון ארוחות, כל אחת בדיוק 29 קלוריות. למה 29? כי זה הערך הקלורי של עכבר.

אני לא יודעת אם זאת עובדה מדעית או סתם ציז'בט וטרינרי, אבל זה הצחיק אותי לאללה.

אז כן, הוא גודל. וכן, הוא עדיין מופרע. וכן, אתמול הייתי מאוד קרובה ללהציע אותו לאימוץ קבל בלוג ועדה אחרי שהוא ריסק לי את העציץ הענקי של הסלון..

אבל אז הוא קופץ עלי כשאני מול המחשב, מתמקם בפוזה האהובה עליו - רגליים פרוסות לאורך הבטן שלי, ידיים מושטות קדימה, ראש על הציצ - מגרגר ונרדם. איך אני יכולה לא למות עליו, איך?