היום האחרון של 2007 לא היה לי מי יודע כמה של יום. עצבנות טורדנית, יום שהתנהל במעיכות ביתית, שעה מול המראה להחליט מה אני לובשת למשמרת, הגעה למסעדה רק כדי למצוא את הבר מבולגן ועמוס לעייפה משל היה מחסן המסעדה.. לא משהו.

אבל העבודה התחילה רק מאמצע הערב, אז היה לי ים זמן להתארגן. ופרגיתוש, המלצרית האנרגטית ממשמרות הצהריים, שזאת היתה הפעם הראשונה שחלקנו משמרת ערב ביחד, הפתיעה לטובה והצליחה גם להרגיע אותי וגם לשפר לי את מצב הרוח עם הסיפורים המשעשעים שלה וצחוקה המתגלגל.

לקראת סוף הערב הגיעה גם העו"דית, ובחצות כולנו איחלנו לכולנו שנה טובה ונישוקים עם כוסות מבעבעות ומעוטרות תותים.

אול אנד אול סיימתי את המשמרת במצב רוח טוב.

אח"כ הלכתי עם העו"דית לשתות בפאב השכונתי, אבל היה צפוף חלקית והרגיש כמו שאריות של חגיגה, אז ויתרנו. בדרך הביתה הבנתי שדווקא מתאים לי ככה, סילבסטר בקטנה.

כשהגעתי הביתה נאלצתי להשאר כמה שעות נוספות באוירת החג תודות למסיבה באחת מדירות הבניין, אבל ג'וינט קטן וורוניקה מרס עזרו לי להתנתק סופית.

הבוקר, בלי שום סיבה נראית לעין, קמתי ממש מוקדם. בשבע וחצי כבר הייתי מחוץ למיטה. קפה, סיגריה, מחשב, שירותים, והחלטתי שאני מתלבשת והולכת לים.

אין כמו ללכת לים בבוקר. קר, אבל מקסים. פסטורלי, אפרורי, ים פלטה, מים בגוונים של תכלת כחול וסגול, שמיים בגוונים של תכלת, לבן ואפור. קו אופק מפויח נותן קונטרה למים הצלולים, ואור הבוקר מחדד את הכל. כמו אור אחר הצהריים.

שוב הצטערתי שאין לי כח להסחב עם מצלמה, אבל גם זה יתוקן בקרוב. אמא המהממת החליטה לפנק אותי במצלמה קומפקטית איכותית, כמו שכבר מזמן רציתי. אני צריכה להחליט על דגם, לעשות סקר שוק, לבחור מאיפה לקנות, והיא תשלם. בקרוב תפונקו בתמונות על ימין ועל שמאל, ראו הוזהרתם.

לקחתי איתי את היומן, מצאתי לי חוף נטוש וישבתי מול הים לכתוב. כייף לכתוב כשברקע התנפצויות עדינות ומהפנטות. אני מתגעגעת לכתיבה ביומן, היא שונה מהכתיבה בבלוג, היא שונה מכל כתיבה אחרת, וכל כמה שאני אוהבת אותה אני לא עושה אותה בתדירות מספקת. אני מקווה להגביר את תדירות הליכות הבוקר לים, וכפועל יוצא את תדירות הכתיבה.

פתאום אני שומעת צווחות באויר, אני מרימה את הראש ובמרחק יריקה ממני שחף במרדף אוירי אחרי עורב שמחזיק דג בפיו. פאקינג דיסקאברי צ'אנל מול עיניי המשתאות.

הרוגע הזה של לשבת בבוקר קריר מול הים, בלי שום דאגות, בלי שום מקום ללכת אליו ושום דבר שממש חשוב לעשות, הזכיר לי את הימים שביליתי באגנס, העיירונת האוסטרלית שגרתי בה בארבעת החודשים שסיימו את הטיול האחרון שלי.

כייף לגלות שאת אותו הרוגע בדיוק אני יכולה למצוא גם בעירי האהובה.

אז, עד שתהיה לי מצלמה חדשה ומלהיבה ופיצפונת שאני כן אקח לכל מקום, בינתיים אני אשים פה את הים ההוא, מהימים ההם באגנס. רוגע זה רוגע, לא חשוב איפה אתה בעולם.

שתהיה לנו שנה אזרחית חדשה נפלאה