יש לי המון דברים לכתוב עליהם. מצלמה חדשה ומגניבה. יש גם תמונות. פוּצ'וּל תעלול שגודל מיום ליום והופך לחתלתולון גברברון הורס. יש גם תמונות. כל הבלאגן במסעדה הקטנה והמוטרפת ורצף ההתפטרויות (ונכון לאתמול גם הפיטורין). אין תמונות, תודה לאל.

יש לי המון דברים לכתוב אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לרקוח פוסט. ככה זה לפעמים, צריך לחכות עד שזה בא מעצמו.

בינתיים אני רק אעדכן על מיזם העסקיות החדש והמלהיב.

כבר כמה זמן ששמתי לעצמי מטרה למצוא דרכים מהנות ומשביעות לסעוד את ליבי תוך שיטוטיי בת"א. זה התחיל בפוסט העודף מ-40 (שמאז העדכון הקודם שלי התווסף, כמובטח, כרשימה בצד הבלוג) שבו התרכזתי בעיקר במחיר זול (ולראיה כותרתו), ועם ההתעסקות בנושא עלה בי הרעיון לכתוב על ארוחות צהריים עסקיות מהפן היותר מפנק שלהם. משהו בכיוון של - אלו מאיתנו שעובדים את העיר במשמרות וחיים ונושמים אותה בשאר הזמן, איך אנחנו יכולים להתפנק במסעדות איכותיות בלי לשרוף משכורת של משמרת או שתיים על ארוחה.

מפה לשם, ובתיווכו של אילן יקירנו, הצעתי את הרעיון לתל אביב סיטי, אתר אינטרנט שמוקדש כל כולו לעירנו המצויינת ולשלל פעיליות הפנאי שהיא מספקת. לשמחתי הרעיון מצא חן בעיניהם, ונכון ליום ראשון הזה מתפרסם באתר טור שבועי חדש שבו אני סוקרת כל פעם ארוחת צהריים עסקית במסעדה בעיר. הכתבה הראשונה היא על עסקית הצהריים של הברוהאוס.

אני מודה, זה קצת מוזר כל הקטע הזה של להתארח במסעדה כדי לכתוב עליה אח"כ. יצא לי להכיר את זה קצת מהצד השני של הדלפק, היו אצלנו לא מעט מבקרי מסעדות מאז הפתיחה ואפילו יצא לי לברמן כמה מהם, מה שאומר שיצא לי לחוות את הבעלבתית ברגעי השיא שלה (כשיש מבקר במסעדה היא על טורים גבוהים במיוחד), וראיתי עד כמה לא אוביקטיבית חווית ביקורת ידועה מראש יכולה להיות. מצד שני, זה לא שלשאר הלקוחות היא נותנת שירות גרוע ומחפפת באיכות האוכל, היא הרי באטרף תמידי על שירות מוקפד ומנות איכותיות, ודווקא בגלל זה היא בלחץ כפול כשיש מבקרי מסעדות בנמצא, אז אולי זה לא באמת כזה סוביקטיבי.

אבל כן, ברור לי שביקורת מתואמת מראש תעלה על הרבה פחות פגמים ובעיות מביקורת אנונימית.

ויש גם את העניין הזה של חוסר הנעימות. לא, חוסר נעימות זה מונח לא מדויק. מחויבות מסויימת? כשאתה בא להתארח במסעדה על חשבון המקום, ובעלי הבית עושים מאמץ גלוי להוציא אותך לקוח מרוצה, יש קצת הרגשה של מחוייבות לביקורת טובה.

ההרגשה הזאת עלולה להתנגש עם הרגשת המחוייבות כלפי קוראי הכתבה, כי הרי המטרה הראשונה והעיקרית של הטור היא להמליץ לאנשים על ארוחות עסקיות מפנקות, כאלו שיהיה כייף לשדרג אליהן את הפלאפל או החומוס היומי בלי לצאת בהרגשת פספוס וביזבוז מיותר. אז כשהמקום והאוכל באמת טובים אין ממש התנגשות, אבל כשיש מנות פחות טובות (כמו שקרה לי בברוהאוס) יש קצת צורך ב"התפתלות כתיבתית". כן לספר על הפישולים, אבל להקפיד לציין גם את הדברים הטובים.

אני מניחה שבין כתבת יחצנות לביקורת אוכל אנונימית, ביקורת מתואמת מראש היא איפה שהוא באמצע הסקאלה.

ובסופו של עניין מה שהכי חשוב לי זה לכתוב אמין. מה שהיה טעים לכתוב שהיה טעים, מה שלא לא, ואם כלל החוויה לא היתה משהו אז לנסות להעביר את המסר בצורה לא יותר מדי בוטה, ואם החוויה היתה מעולה לא להתבייש להלל ולשבח. 

 טוב, זה עוד קצת באויר כל ההתחבטויות האלו שלי כי בינתיים הייתי רק בשני מקומות ובשניהם נהנתי, כך שלא היתה לי בעיה לכתוב בצורה חיובית. אני מקווה שזה ימשיך. כמו שאמר לי זה שחברו עושה משהו דומה בעיתון מסוים, כשהולכים למסעדות ברמה מסוימת לרוב האוכל יהיה בהתאם וכמעט ולא נתקלים בצורך לכתוב דברים יותר מדי שליליים. אני מקווה שזה נכון, כי הרבה יותר כייף לכתוב דברים חיוביים.

ואין אפס, עם כל הרגשת המחויבות לכתיבה מקצועית (משהו שקצת הפחיד אותי בהתחלה), והצורך לשבת אח"כ בבית ולהתנסח בצורה רהוטה, וזורמת, ולא בנאלית מדי אבל גם לא פלצנית ומנותקת, ולתת את כל המידע בלי להפוך לגרסה קצת יותר מדוברת של התפריט, ולכתוב על הכל בלי לכתוב יותר מדי, ולעשות את כל זה במסגרת דדליין מסוים, עם כל זה בשורה התחתונה זה עדיין בעיקר כייף.

כייף להתפנק פעם בשבוע בעסקית איכותית חינם אין כסף (או בחצי מחיר אם המקום מארח רק אותי ואני מגיעה עם חבר/ה).

אבל מה שבאמת כייף זאת ההרגשה הזאת שמצאתי עוד עיסוק שמחבר אותי לת"א.

תכל'ס, העיר הזאת היתה טריגר רציני בהחלטה שלי לעשות את ההסבה המקצועית ההזויה משהו שעשיתי. נכון שהיתה בי עייפות מהתחום, נכון שהייתי צריכה הפסקה, אבל זה קרה כבר בעבר, ויותר מפעם אחת, ותמיד התרגם לאריזת מטלטלי והעמסת מוצ'ילתי על גבי לעוד שנה של טיול. וכאלטרנטיבה, תרתי משמע, צפיתי שאם לא טיול אז עוד תקופת ויפאסנה ארוכה כמו ההיא שעשיתי אחרי שחזרתי מהטיול האחרון. 

אבל הפעם זה לא היה לא זה ולא זה. הפעם מה שבער לי בעצמות זה לחיות את העיר על בסיס יומי. הייתי לוקחת יום חופש ומסתובבת בעיר ומתבעסת שאני לא יכולה לעשות את זה כל הזמן. שאני צריכה כל בוקר להכנס לרכב ולנסוע להרצליה פיתוח ולבלות שם את מרביתו של היום. סופי השבוע בעיר היו לי כל כך יקרים שהיתה צריכה להיות סיבה ממש טובה כדי שאני אשתכנע לבזבז ולו שבריר מהם על אזור גאוגרפי אחר. הייתי יושבת בקפה השכונתי עם העו"דית ואומרת לה שאני אשכרה מקנאה במלצריות כי הן זוכות להיות בעיר גם במהלך העבודה שלהן. איי קיד יו נוט.

אז כן, הרעיון להיות ברמנית היה מחובר חיבור ישיר לצורך שלי להיות כמה שיותר כאן, בתל אביב, חלק ממנה, חלק מהאנשים שנושמים וחיים ועובדים אותה על בסיס יומי.

אז עכשיו אני גם חלק מהאנשים שכותבים אותה. וזה, בעצם, כל הקסם.