אתמול אחה"צ, כשהרוח הקרירה הבריחה אותי מהחוף, הילכתי לי לאיטי לאורך הטיילת.
לאיטי כי התחיל לי כאב ממש מוזר בכף הרגל ורק הליכה איטית מנעה אותו. אז שיתפתי פעולה עם היקום והאטתי את קצב ההליכה הבד"כ מהיר שלי, וזה הזכיר לי את אופן ההתנהלות שלמדתי לאמץ בתקופת הויפאסנה שלי, בחצבה. במהלך ההתנדבות באתר השאיפה שלך היא בראש ובראשונה לתת מעצמך, להיות שם כדי לאפשר לאחרים לקבל ממה שעשה לך כל כך טוב, ואת כל הפעולות שלך אתה משתדל לכוון כך שתעזור כמה שיותר לתלמידים שיושבים את הקורס. כיוון שהקורס מתנהל בשתיקה, וכולם מרוכזים בעבודה עצמית לא קלה בכלל, המטרה שלך כמתנדב היא לעשות את עבודתך כאילו לא היית שם, וזה אומר בין היתר התנהלות רגועה על סף המדיטטיבית. אני, שמטבעי אני מתנהלת בסוג של היפר אקטיביות, הייתי צריכה להקפיד על עצמי הקפדה יתרה. כמובן שמעצם השהות באתר והתרגול היומיומי הייתי הרבה יותר שלווה יחסית לעצמי, אבל עדיין.
אני נזכרת בזה עכשיו ורוגע מחויך אופף אותי. יש משהו כל כך קסום בלהתנדב באתר ויפאסנה, הנתינה ממלאת את כל ההוויה שלך וזאת הרגשה נפלאה. אתה כל כולך "טובל" בתחושה של הכרת תודה. אבל זה פוסט משל עצמו, אני לא באמת יכולה לתאר בכמה משפטים את כל מה שהויפאסנה נתנה לי. הזכרתי את זה בגלל ההליכה האיטית בטיילת אתמול. והזכרתי את ההליכה האיטית בטיילת בגלל התמונה פה למעלה.

לא שמתי לב לזה עד אתמול, ללוח ההקדשה הקטן שעיריית תל אביב מיקמה על קיר הטיילת לזכר ספינת קול השלום. ליד הלוח יש רמקול קטן, וכשלוחצים על הכפתור זוכים למסע-שמע נוסטלגי מרגש.
אתמול כשעברתי שם ראיתי את שתי הנשים האלו עומדות מול השלט, אחת נשענת על כתף חברתה, מקשיבות למקטעי השידור. וזה היה כל כך מקסים, כל כך מתחבר טוב למסר השלום והאהבה ודו הקיום של אייבי נתן, לא הייתי מצליחה לביים תמונה מושלמת יותר. בדיוק בגלל רגעים כאלו רציתי מצלמה קטנה שתהיה לי תמיד בתיק.

---

ע"פ הכתוב על השלט, קול השלום שידרה בין השנים 1973-1993. אני מניחה שמתי שהוא באמצע שנות השמונים היא מצאה דרכה גם לתודעה שלי והפכה לחלק אינטגרלי מהיומיום לכמה שנים. באותה מידה שאני לא זוכרת את נקודת ההתחלה אני גם לא יודעת להגיד אם הייתי מודעת למועד הסגירה המדויק שלה. ז"א, קרוב לוודאי שדיברו על זה וגם אני ידעתי, אבל זה לא אירוע שנחקק בצורה יוצאת דופן בזכרונות שלי.
היום כשאני חושבת על זה אני קולטת כמה שזה מדהים, בן אדם שהקים תחנת רדיו במטרה מוצהרת להפיץ מסר של שלום ואהבה ודו קיום. איזה כייף שחתיכה קטנה מזה משתמרת לה בקיר של הטיילת, מטעינה את האויר בתנודות חיוביות כל פעם שמישהו לוחץ על הכפתור.

---

אח"כ, כשהשידור נגמר ושתי הנשים המשיכו בדרכן שלובות זרועות ומחייכות, ישבתי לי עוד קצת אל מול השלט ועישנתי. חשבתי על כמה שזה כייף לראות גילויי אהבה בין אנשים. בני זוג, בני משפחה, חברים, לא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר, יש את הרגעים האלו שאתה קולט על אנשים שאתה לא מכיר, ושאין לך מושג מה הקשר ביניהם, דבר אחד ברור - שהם מאוד אוהבים אחד את השני. אני מתה על הרגעים האלו, הם משאירים אותי עם ההרגשה הקסומה הזאת שהכל פשוט נפלא.
אני יודעת, בכל רגע אחר משפט כזה נשמע קצת.. לא יודעת, דבילי? נאיבי? ניו אייג'י להחריד לכי למדבר ותמדטי מול איזה סלע? אבל כן, ככה זה מרגיש לי לפעמים. האמת, לא מעט בתקופה האחרונה. אני משוטטת בעיר וכל כולי מאושרת מהשמש, מהחופש, מהיופי של הים, מהקסם של הרחובות, ואז אני רואה מישהי שמדברת בפוצ'י מוצ'י לכלב שלה, סבא וילד הולכים יד ביד כשהילד כמעט בגובה של הסבא, זוג מבוגר מתנשקים על המזח (נשבעת לכם בכל היקר לי). עכשיו אתם מבינים למה יוצאות לי תמונות אייטיז מתקתקות? זה הווייב שאני נתקלת בו לאחרונה, בחיי שזה לא באשמתי

---

כשקמתי ללכת הייתי בסוג של היי רגוע שכזה. השמש, הים, החופש, מתוחזקים באנרגיות קול השלום חיוביות. חשבתי על משהו וחייכתי לעצמי ופתאום ליטוף שובב בשיער ואהלן חמים. א', ידיד של זהותי, חייכני וחברותי מתמיד.
"את נראית שהחיים שלך דבש"
"לגמרי. אני כולי מרחפת"
"רואים"
פטפטנו קלילות עוד משפט שניים והוא המשיך ממהר לדרכו, ואני המשכתי לאיטי בדרכי. אח"כ חשבתי על זה שהוא בטח חשב שהייתי מסטולה. לא שזה משנה, הוא ספג את הוויב החיובי שהייתי בו עוד לפני שהתחלנו לדבר, ושיקף את זה בהתנהגות שלו מהשניה הראשונה. אנרגיות חיוביות זה מדבק, אל תגידו שלא הוזהרתם!