אחח אחח אחח, איזה תענוג צרוף זה כדורגל. ואני ישר אפתח ואצהיר, אני לא מבינה גדולה. אני מבינה מספיק, ואני אוהבת המון. מה שכן, אין לי את זה במעקב הסדיר ביומיום. בעיקר כי אין לי חיבור לשום מקור מידע טלויזיוני (לא כבלים לא ערוצים ישראלים לא כלום, רק מכשיר הדיוידי שמזרים תכנים בשליטה. חשוב מאוד למתמכרים קשים שכמוני). אבל גם כי אין לי סבלנות למחויבות אינטנסיבית יומיומית. למרות שאם היו לי כבלים קרוב לודאי שהיו לי את כל ערוצי הספורט ובשמחה הייתי עוקבת אחרי כמה ליגות משובחות (אנגליה, כאילו דה! ובטח גם ספרד. וטעימות מדרום אמריקה פה ושם). אבל אין לי, וסבבה לי עם זה.

עד שמגיע מונדיאל / אליפות אירופה. את אלו אני רואה, ובאדיקות יתרה מזה עשור.

ופיתחתי לי שיטה. קצת לפני תחילת המשחקים אני מתעדכנת בקבוצות שעלו, בד"כ מקפידה להשיג לי מקור מידע נח שמרכז את הכל. הפעם זה המוסף הלא רע בכלל שידיעות צרפו לעיתון החג. במונדיאל הקודם זה היה ספר משובח שרכשתי בעיר הקודש לונדון, בה הייתי שבוע לפני המונדיאל. תענוג.. בכלל להיות באנגליה לפני טורניר מרכזי שהיא טורחת לעלות אליו (מילה אני לא רוצה לשמוע על הפעם!  ) זה כייף אמיתי. קניתי לי מלא אקססוריי-מונדיאל. דגלון קטן, שהתנופף באדיקות בקיוביק שלי. כדור ספוג קטן צבוע בצבעי הנבחרת, כזה שמתלבש על עט, בו השתמשתי באדיקות בשעות העבודה. מונדיאל לפני-לפני היה לי דגל ענק שנהגתי להתעטף בו לקראת כל משחק, לצערי הוא נעלם באחת מהעברות הדירה הרבות שחלפו עלי מאז, אז במונדיאל האחרון הסתפקתי בדגלון. ואפילו היה משחק אחד שלפניו צבעתי את הציפורניים בלבן ועשיתי על כל אחת צלב אדום. נכון, בסוף הם תמיד מאכזבים, אבל ככה זה כשאוהבים.

פור בטר אנד פור וורסט, טיל דה איזראלי טים דו אס פארט (הסנריו היחידי בו אני אראה את אנגליה כפייבוריטית מקום שני שלי היא אם ישראל תעלה, וביננו, מה הסיכוי שזה יקרה בקרוב?).

מה שכן, יש הקלה מסוימת בלעקוב אחרי טורניר חשוב כשהקבוצה שלך לא משתתפת בו. אני מרגישה חופשיה לפזר את אהבתי בהסתמך על טיב המשחק בלבד. ברור שאי אפשר להיות נטול השפעות עבר לגמרי (נגיד, השמחה לאיד שלא הולך לאיטליה אחרי שלגמרי התבעסתי שהם זכו במונדיאל. ועל יוון אני בכלל לא רוצה לדבר), אבל אני מנסה לא לתת לזה יותר מדי להשפיע (במונדיאל פיתחתי סלידה קשה ממר רונלדו הצעיר, שהיה שחצן ומעצבן וזוכה פרס החוג לנפילות דרמטיות. אבל כבר קראתי בכמה מקומות שהוא השתפר, ואם הוא ישחק מרשים כמו שכולם מצפים ממנו קרוב לודאי שאני כן אשמח לצפות בו).

ליורו הנוכחי צללתי באיחור קל, אבל מסתבר בדיעבד שנכנסתי לעניינים בדיוק ברגע הנכון. ז"א, במשחק המלהיב הראשון.

הולנד-איטליה. וזה לא שלפני כן לא היו לי רגשות חמים כלפי הולנד. בארור. מי לא אוהב את הכתומים המלהיבים האלו?! אבל אחרי ה3-0 על איטליה.. אחח, תענוג.

ומאז זה רק הולך ומשתבח. לא בהכרח כי המשחקים יותר טובים, אלא פשוט כי חגיגת הכדורגל הזאת מספקת לי ערבים על גבי ערבים של הנאה צרופה, כשהאחרונים אף תובלו במפגשים משובחים עם בלוגריות מאממות שאוהבות ומבינות בכדורגל אף יותר ממני.

את הולנד-איטליה ראיתי אצל הזוג המהמם. חברים טובים, חובבי כדורגל (הוא), בעלי כבלים, סלון כייפי, עישונים כייפים, ושבלי קשר אני חולה להם על הטוסיק.

יום למחרת הצתוותתי לבימבוש כפרעליה, שביקורה בארץ מספק לי המון מפגשי-ישרא משובחים ולגמרי לא מתוכננים.

זה התחיל בנסיעה ירושליימה למפגש בלוגריות משמח של פרצופים מוכרים שגרים רחוק, פרצופים חדשים שמוכרים רק מהוירטואליה,ואחת שהכרתי לראשונה גם במציאות וגם בוירטואליה.

זה עוד קטע שאני אוהבת בישרא. באותה מידה שכייף לי להכיר מישהו אחרי שהכרנו וירטואלית, גם מאוד כייף לי להכיר מישהו ורק אח"כ להתחיל לקרוא בבלוג שלו/שלה. בשני המקרים ההכרות מקבלת ערך מוסף מעצם התבססותה על העולם הוירטואלי, בעיני לפחות. החיבור הראשוני הזה, דרך ישרא, דרך החברים המשותפים, דרך הנושא המשותף הבסיסי הזה שלשנינו יש בלוג ושנינו יודעים וחווים מה זה בלוג ומה זה להכיר אנשים דרך הבלוג, יש בזה ייחוד שלא קיים בהכרויות "רגילות".

אין מה לעשות, אני מגלה לשלדבר על בלוג עם אנשים שאין להם בלוג זה לא כ"כ הולך. הם לא באמת מבינים על מה אני מדברת. שבוע שעבר החלטתי לגלות לאחותי האמצעית שיש לי בלוג (הקטנה יודעת כבר מזמן). בעיקר כי נמאס לי להמציא שלל סיפורים על כל בן אדם חדש שנכנס לי לחיים בשנה וחצי האחרונות. בכל זאת, יש גבול לכמה פעמים אני יכולה להשתמשמ במשפט "אני מכירה אותה דרך חברה משותפת".

אז סיפרתי לה. היא לא חיית אינטרנט, ואני בספק אם היא תטרח לחפש את הבלוג שלי. וגם אם כן, לא ביג דיל. תכל'ס, אני יותר ויותר נרגעת מהצורך באנונימיות, גם ככה כבר רוב מי שקורא אותי פה מכיר אותי במציאות, ואפילו התחלתי לחשוף את הבלוג בפני כמה חברים מהעולם האמיתי. אז יאללה, סיפרתי לה. תשמעו, מבול השאלות שהיא המטירה עלי רק הבהיר לי עד כמה אנחנו חיים לנו בתוך בועה, ועד כמה כל הקונספט הזה לא מובן בכלל למי שלא מכיר ולא נתקל בחיים בתופעה. לנו זה כבר כל כך חלק מהחיים, כל כך ברור ומובן. ועם כל הבלוגספיירות ה"מפורסמות" ובלוגריהן הסלבס (רשימות, בננות, דה מרקר וכו) אנחנו לגמרי חיים בהרגשה שכולם יודעים מה זה בלוג, אפילו אלו שאין להם.

אז זהו, שממש לא. ולך תסביר עכשיו מה זה, ומה הקטע של להפגש עם בלוגרים אחרים, ואיך החיבור הזה הוא עמוק בצורה מפתיעה עוד לפני שפגשת את הבנאדם כי כבר קראתם אחד על השני ותקשרתם בתגובות וגיליתם שאתם באותו ראש ויש לכם המון נושאים משותפים ונורא כייף לכם "לפטפט וירטואלית" והמעבר לעולם הגשמי מרגיש הכי הגיוני.

בקיצור, זה נושא לפוסט בפני עצמו. נחזור לעניין.

אחרי החזרה מירושלים הזמנתי את עצמי למפגש שבימב קבעה עם ש. וקוקסטה. ואני לגמרי לא אחת שמזמינה את עצמה, לא יודעת מה נפל עלי. כנראה חדוות המפגש הישראית עוד שרתה עלי מהבוקר הירושלמי, בצירוף העובדה שכבר מזמן קוקסט ואני מדברות שצריך להפגש. ולא הצלחנו להשיג אותן בטלפון להודיע שא. אנחנו מאחרות וב. הן מקבלות אותי במחיר בימב. אז פשוט הגענו.

היה משובח ברמות, כפרעל שתיהן. אני כל פעם מחדש בהלם מהאנשים המהממים שאני פוגשת בזכות הבלוג. האמת, אם להיות לרגע מדויקים לשונית, האנשות המהממות. לא שלא הכרתי גם מספר בלוגרים משובחים, אבל תכלס, הם סוג של חברות טובות בעצמם, אז מבחינתי זאת לא ממש הכללה לשונית לדבר על חבריי מהבלוג כחברותיי מהבלוג.

אחרי המפגש המרובע המשובח, בו בימבה שעשעה את יושבי השולחנות שלידנו ואותנו בשלל סיפוריה (משב רוח רעננה ומשמחת ההורסת הזאת), ניכסתי לי את קוקסט לצפייה משותפת בספרד-רוסיה אצל הזוג המהמם. אפילו אבא שלי הצטרף באיזשהו שלב. אכן, היחסים ביננו חווים שיפור מרענן מאז החתונה של אחותי. היו הרבה הפתעות לטובה בתחום ההשקעה בבנותיו, וספציפית אצלי הוא עמד בהבטחה שלא הייתי בטוחה שהוא יעמוד בה וגרם לי אושר פנימי שלא נראה לי שהוא מודע עד כמה. לא חשוב, אני בטוחה שמבחינתו עצם זה שחזרנו להיות ביחסים טובים עושה לו טוב. וברור שגם לי. אין מה לעשות, מה שלא נגיד, נחשוב, נצעק, בסופו של יום יחסים עם ההורים משפיעים עלינו יותר מכל יחסים אחרים. וזה כייף כשהם זורמים על סוג של מי מנוחות.

אח"כ נשארתי לראות אצלהם גם את יוון-שבדיה. מיותר לציין שנהנתי לראות את יוון חוטפים. רבאק, זה אלופי אירופה זה? נו, הם והאיטלקים. תאמינו לי, כבר היה יותר טוב כשהצרפתים היו גם וגם. אינשאללה הפעם הגמר יהיה הולנד-פורטוגל, ושהולנד יזכו. אבל גם פורטוגל סבבה. עד אתמול אמרתי שגם לא אכפת לי אם צרפת תגיע לגמר, אבל אחרי אתמול.. וואט קן איי סיי.. נראה שהם שוב צועדים לעבר הדחה מביכה משלב הבתים. למרות שלא בטוח. מאוד מסובך הבית הזה. כמו שאמר אחד הליצנים שיושבים באולפן בארנה (סורי, לא התרכזתי בשמות, ואני הרי לא מכירה אף אחד מוכר ואין לי מושג מי זה מי) - אחרי שאיזה פרשן הסביר בדיוק מה הסיכויים של כל קבוצה בבית הזה הוא אמר "האמת, לא הבנתי כלום". נקרענו מצחוק, אבל מה שנכון נכון.

את קרואטיה-גרמניה ראיתי עם כמה חברים במייקס פלייס, אחרי שבילינו אחה"צ רגוע בים (כן כן, קשים הם חיי הבטלה). חלקם אנשים שכדורגל פחות עושה להם את זה, שקיעה בים יותר, אז ישבנו בחוץ כשחלקנו עם הפנים לים וחלקנו מציצים מדי פעם לראות מה רץ על המסך. פחות חיובי כדורגל -וויז, אבל מאוד מאוד חיובי גברברים חו"לניקיים וויז. תשמעו, מסתבר שתלאביב מפוצצת תיירים, ולא רק צרפתים תודה לאל.

זה התחיל בקבוצת הולנדים רועשים שישבה בשולחן לידנו ועודדה את קרואטיה שלא מאהבת מרדכי (לא היה לי מושג שהולנדים כ"כ שונאים את הגרמנים), והלך והשתבח כשבחורון גרמני יפיפוף התיישב לידנו להפסקות סיגריה. אמנם הוא היה קצת נמוך, ונראה קצת ילדון, אבל איזה עיניים.. פעם ראשונה שגרמנית לא נשמעה לי כזאת נוראית. עשרות שנים של סרטי שואה, מחדירי קונטציות שפה שליליות בעליל, נמסו להן ברגע. זונע של פנים ילדותיות ועיניים בהירות, זה מה שאני! והוא היה כזה חמוד.. באיזשהו שלב, כשהוא קלט שהשולחן האנטי-גרמני שלידנו מורכב מהולנדים הוא פנה אלי בעיניים פקוחות לרווחה מעלבון "אבל אני כן מעודד את הולנד". למות, לא? 

אח"כ, כשהוא הלך, ידיד שלי אמר בהפתעה שהוא לא ידע שנמוכים עושים לי את זה. זהו שממש לא, אני הכי לא אוהבת לצאת עם נמוכים, עניתי לו, גם ככה אני מרגישה גדולה. אבל ראית איזה יפיפוף?! נו, לך תבנה מדינה. עפעוף אחד של עיניים תכולות ונמסתי.

את הולנד-צרפת תכננתי לראות באיזה פאב מזדמן כי הזוג המהמם קבעו צפייה עם חברים מחוץ לעיר, וערב לפני כבר שריינתי את אנפ שיצטרף אלי. למחרת קיבלתי סימוס משמח מש. וקוקסט שאני מוזמנת לראות את המשחקים אצלהם. הוריי הוריי. מפה לשם ההזמנה התרחבה למפגש מקדים על החוף, ושוב זכיתי להכיר בלוגריות שלא ממש הכרתי וירטואלית, ומקסימה אחת שכבר מזמן לא יצא לנו להתפגש. וכמובן שהיה משובח, ושוב הודתי לבודהא על גודל מזלי שגיליתי ככה ממש בטעות את נפלאות הבלוג, ועוד יותר את נפלאות הבלוגריות.

מדהים. מדהים איך פעם רוב עולמי סבב סביב חברים בנים. ולא בקטע פלרטטני רומנטי. כל מי שמכיר אותי יודע שהפלירטוט רחוק ממני שנות אור. לא שזה תמיד כזה חיובי, לפעמים אפילו קצת חבל (אחח הגרמני..) אבל זה פשוט ככה. עם הזמן אתה לומד שיש דברים שבאים לך בטבעיות ויש דברים שלא. אבל להיות אחת המחבר'ה עם הבחורים, בזה הייתי טובה מאז ומתמיד. ככה זה כאת מעבירה את גיל ההתבגרות כסוג של טום-בוי, עובדת במסגריה ובענף שדה, חולה על אקשן ומד"ב ומסוקים ורכבים וכדורגל, ולא מתעניינת בשיט באופנה, איפור, קוסמטיקה ושאר עיסוקים נשיים שבנות המין היפה נחשפות אליהם בגילאים האלו.

עם בנות זה בא לי בקלות רק בשנים האחרונות, ולא מעט בזכות ישרא. היו כבר לפני כן ניצנים של העדפה נשית (חברותית, לא רומנטית. סורי, אני אמנם חביבה על הקהילה, אבל אני לגמרי סטרייט), אבל מאז שהתחלתי להכיר בלוגריות, ולגלות עוד ועוד נשים מהממות, אינטילגנטיות, מקסימות, מצחיקות, ועוד ועוד סופרלטיבים שכל אחד מוצדק ואף לא אחד מצליח לתאר באמת את מהממותן, אני פשוט שבויה בקסם הנשי. אין על נשים, באמת. לא שיש לי משהו נגד גברים, ממש לא, מטבעי אני מעדיפה לאהוב אנשים באשר הם בלי הבדל צבע דת ומין, אבל אולי בגלל שהחיבור למין הנשי התפרץ אצלי רק בשנים האחרונות אני כרגע כולי בהתלהבות.

תוסיפו לזה את האהבה שלי לכדורגל ותבינו למה אני כולי בהיי מזה שאת אתמול בערב ביליתי בחברת בלוגריות מהממות, אינטילגנטיות, מקסימות, מצחיקות, ועוד ועוד, שגם אוהבות כדורגל!

עזבו אוהבות, מכניסות אותי בכיס הקטן בהבנה ובשליטה במשחק ובקבוצות המשחקות.

עזבו מבינות, מרעידות לי את עור התוף כל פעם שיש גול, כמעט גול, מהלך מרתק, פאול מקומם, נסיון מקומם לסחיטת עברה, או ריברי בקלוז אפ מעורר פלצות.

היה רועש וגועש ומצחיק ומשובח.

תענוג. פשוט תענוג.