אתמול, בדרך חזרה הביתה מהמשחק, אני צועדת לי במרץ על קינג ג'ורג' ופתאום קולטת שיש בחור אחד שכמה דקות ארוכות הולך באותו הקצב שלי.

אני לא פרנואידית, ואני בטח ובטח שלא מפחדת ללכת בלב תל אביב באמצע הלילה. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה שעות מאוחרות, ואף פעם לא הרגשתי לא בטוחה. ובכל זאת, משהו בהתנהלות שלו הטריד אותי. מכירים את זה שגם כשמישהו הולך כמה צעדים לפניך הוא עדיין תמיד שם, כאילו מתאים את הקצב שלו לשלך?

אז בדקתי. עברתי לצד השני של הרחוב.

אז הוא עבר גם. והמשיך ללכת אחרי, במרחק כמה פסיעות ממני.

אז האטתי קצב, ונעצרתי ליד חלון ראווה, מתעניינת עמוקות בבגדים שבחלון. עד שהוא עבר אותי. ואז המשכתי בצעידה איטית, מאחוריו.

לפני מעבר החצייה הוא האט, למרות שהרמזור היה ירוק, וכבדרך אגב העיף חצי מבט לאחור. לראות אם אני חוצה?

חציתי.

וכשקלטתי שהוא הולך לאט, כאילו לשמור מרחק סביר ממני למרות שאני מאחוריו, התחלתי קצת לדאוג. וגם להתעצבן. אבל בעיקר לדאוג.

באיזשהו שלב הוא נעצר, מסתכל סביב כביכול ברנדומליות, והחלטתי שנמאס לי והגברתי קצב וחלפתי על פניו, מסתכלת עליו תוך כדי, בכוונה, שיהיה לו ברור לגמרי שקלטתי. הוא נראה מוזנח כזה אבל לא הומלסי, עם בגדים נורמלים אבל מלוכלכים משהו, משקפיים עבות, זיפים, ובשום רגע לא יצר איתי קשר עין אלא כאילו המשיך להביט בכל מיני כיוונים כמו מישהו שפתאום לא בטוח באיזה כיוון הוא ממשיך לצעוד.

מרגע שעברתי אותו תפסתי קצב הליכה. מטבעי אני הולכת מהר, בלי לשים לב בדרך כלל, אבל הפעם זה היה במכוון. ותוך כדי פצחתי בשצף סימוסים עם קוקסטה, שלמזלי ידעתי שהיא זמינה כי כמה דקות קודם הסתמסנו קריאות הידד לסיומו המוצלח של המשחק.

אני: "שמעי קטע הזוי. אני הולכת על קינג גורג ויש פה אחד שנראה כאילו עוקב אחרי.."

קוקסט: "גם עכשיו?"

כפרעליה, התשובה שלה איפסה אותי ונתנה לי אומץ לעצור רגע את ההליכה המהירה ולהביט לאחור. טוב, לא בדיוק, קודם דאגתי להגיע לקטע רחוב שהיתה בו פיצוציה קטנה, נעצרתי לידה, ורק אז אזרתי אומץ להביט סביב.

נראה היה שחמשעשרה דקות של הליכה מהירה הצליחו לנער אותו ממני. אולי יצאתי מתחום ההטרדות החביב עליו. או שהוא סתם לא בכושר.

עוד כמה סימוסים מרגיעים והגעתי לסופר הלילי האהוב עלי. כאן אני כבר מרגישה בבית. מאז ימי הבירמון אני נוהגת לעשות כאן קניות ליליות בשעות הזויות, שתמיד מסתיימות בפיטפוט קליל עם קופאי הלילה הקבוע.

בשבועיים האחרונים אנחנו מדברים על כדורגל, כמובן.

אז כן, המגפיים סופסוף הולכים הביתה. וכן, אני שמחה. סליחה פוסיה, אני מרגישה צורך לצנזר את עצמי כי אני יודעת כמה זה מבעס שהקבוצה שאתה אוהב מפסידה, ועוד בפנדלים, והדבר האחרון שבא לי זה לבעס אותך. אבל אני חייבת לפרוק, אז סליחה מראש, והנה זה בא:

אני פשוט לא יכולה לסבול את המשחק המשמים של האיטלקים. שמתי מאחור כל דעות קדומות, כל טרוניות על המונדיאל, ובאתי בלב נקי ובהחלטה לעודד את הקבוצה שתשחק טוב ומלהיב יותר. וספרד היו כל כך מלהיבים, והתקפיים, ויצרו מצבים, ונתנו את הכל כדי להבקיע, שוב ושוב ושוב. והאיטלקים? מלהיב זה לא היה. היו כמה מצבים מלהיבים, מעטים, אבל רוב הזמן הם התבצרו בעמדותיהם, התבנקרו בהגנותייהם, ונכנסו בברוטאליות בשחקני מפתח ספרדיים (איך סילבה לא יצא צולע מהמשחק הזה לא ברור לי). והקקה ההוא, שהתגלגל חזרה פנימה אחרי שנפצע מחוץ לקווים?! הוא זה שבעט את הפנדל השני שקסיאס הדף, לא? אין יותר צדק מזה. ואם הם היו עולים, גם חצי הגמר מול רוסיה בטח היה נמרח עם 0-0 עד לפנדלים, או בגג עד איזה 1-0 קטנטן שניה לפני הסוף, שזה בכלל משביז רצח. אבל עכשיו? רוסיה-ספרד.. אחחח, נראה לי שזה הולך להיות משחק אש! 

זהו, פרקתי.

ועכשיו כמה ערבים של מנוחה, ואז חצאי הגמר. לא סגורה עדיין אם אני מתלהבת מטורקיה-גרמניה או לא. יש פוטנציאל למשחק מלהיב, אבל באותה מידה יש פוטנציאל לשיממון נטול גולים. נקווה שילהיב. בכל מקרה, אין לי שום פייבוריטית באף משחק, אני באה נקי ומצפה להנות. כי, כמו שכבר כתבתי בפוסטיורו הראשון, כשהקבוצה שלך לא משחקת הכי קל זה לאהוב בכל משחק את מי שמשחק מלהיב יותר, וככה הכי כייף לי לראות כדורגל.