אתם מכירים אותי, אני לא מקטרת חדשות לבקרים על המין הגברי בבלוג. וגם, מזמן לא חלקתי את מגורי עם אחד מהם. וגם כשכן חלקתי, אף פעם לא הייתי מאלו שמתלוננות על האסלה המורמת בשירותים. פייר, אף פעם לא באמת הצלחתי להבין על מה ולמה כל המהומה. אז אני נכנסת לשירותים והאסלה מורמת. אז אני מורידה אותה. איפה כאן האלמנט המעצבן?

אבל בחיי, אם יש משהו אחד שאני לא מבינה, זה הקטע של הטיפטופים.

ברוב בתי הקפה בעירנו יש תא שירותים אחד, גג שניים, ואז הם כמובן יוניסקס. ונכון, אני ממילא מאלו שלא מתיישבות בשירותים ככה שלא ממש מזיז לי אם המושב למעלה, למטה, נקי, מלוכלך. כריעה קלה, התרוקנות מהירה, ואני בחוץ.

אבל מה לעשות, את המכנס צריך להפשיל, וכמעט תמיד יש שם על הריצפה כמה טיפות.

למה?

גם בבית יש לכם קבוע כמה טיפות שתן למרגלות האסלה?

גם כשאתם קופצים לחברים אתם מטפטפים להם על הריצפה?

מה הקטע הזה של לטפטף במקומות ציבוריים?

* * * * *

במסגרת מאמצי להשלים עם החום והלחות אני מוצאת שהכי קל לי לחיות בשעות החושך. השעון הפנימי שלי התאים את עצמו בלי בעיה. אני הולכת לישון לפנות בוקר, קמה בצהריים וצפונה, מבלה את שעות האור הנותרות בבית, ובערב פוצחת בשיטוטים ומפגשי חברים. לא משנה כמה מאוחר אני חוזרת הביתה, אני בד"כ חותמת את יומי עם סיגריה משודרגת ופרק שניים של באפי והולכת לישון לפנות בוקר. ריפיט אז נידד.

בשבוע האחרון זה הסתדר לי מצויין עם שלושה לילות לבנים ברציפות, כל אחד מסיבות שונות. את האמצעי מבינהם חלקתי עם חבורת מאממות משובחות, פלוס כל העולם ואישתו.

פייר, לא היה משהו השנה. לא יודעת לשים את האצבע בדיוק למה, אבל שנה שעברה נהנתי יותר. כן נהנתי מהשיטוט, הפסנתרים בשדרה היו חביבים, ההמונים בבננה ביץ' היו יותר מדי, ורוב הזמן היה מאוד חם.

מה שכן, הליכות ארוכות בשעות לילה הן תמיד כייף, ואני מוצאת קסם מיוחד בלשוטט בעיר בשלוש לפנות בוקר כשכל הרחובות המרכזיים הומי אדם כאילו מינימום יום שישי בצהריים.

מה שכן 2, את השיטוט הארוך סיימנו בנווה צדק, ואחרי שעברנו כמה מקומות שכנראה לא הפנימו שלסגור את המטבח באחת בלילה זה ממש לא לילה לבן, מצאנו צדיקים שלפחות הגישו מנות ראשונות. אלכוהול, נשנושים משודרגים, מוזיקה ממסיבת הרחוב השוקקת, ובנות מאממות לחברה. לפחות הסיום היה משובח.

* * * * *

פעם בכמה זמן יוצא לי להעביר ערב אצל חברים מול הטלויזיה. ביורו קיבלתי את זה במינונים נמוכים, בקטעים שלפני ובין לבין, ואתמול בערב בצורה קצת יותר מרוכזת.

אז אחד נגד מאה (ככה קוראים לזה?) דווקא היה חביב, בכל זאת יש משהו משעשע בלשבת מול שאלות טריוויה ולהרגיש חכם יותר מהמתמודד. למרות שהראשון, המבוגר, היה מרשים ביותר והכניס את הידע הכללי של כולנו בכיס הקטן, אבל הצעיר שאחריו היה אמנם חמוד אבל שהאל יעזור, מבריק הוא לא היה. ואני רוצה להגיד לכם, הופתעתי לגלות שאברי מזדקן ממש בחן.

וכן, יש בהחלט משהו מבעס בניתוק הזה מהעם. בחוסר היכולת להשתעשע כמו כולם בפוסטיה המשובחים של שין יקירתנו על כוכב נולד. בניתוק מסדרות ישראליות ששמעתי שהן ממש טובות, אבל שלא כאחיותיהן הלועזיות אני לא באמת יכולה להשלים חוסרים בדי.וי.די וחברי הצורבים לא טורחים בד"כ להוריד אותן. בכמות ההולכת וגדלה של אושיות טלויזיה מקומיות שאני לא מכירה את שמן ולא מזהה את פרצופן. אפילו לפרסומות אני קצת מתגעגעת. ואני מודה, לרגע דיגדגה לי המחשבה שאולי הגיע הזמן לחזור לקונצנזוס, אולי אני צריכה להתחבר חזרה לעורק הראשי שמזין את תרבותנו, לחזור להתמסר להזנת התכנים הכפויה והקולקטיבית ולהתמכר מחדש למסך השטוח.

אבל אז ראיתי את הפרומו לתוכנית החדשה שעומדת לעלות ביום רביעי. הפוליגרף.

בחיי שאני פשוט בשוק מהקטע. אשכרה? אשכרה בשביל כסף אנשים מוכנים לחשוף בפני כל עם ישראל את כל החרא האישי, וממה שזה נראה בפרומו לפחות, לעמת את יקיריהם עם זה בלייב?!

וברור לי לגמרי שזה יהיה הכי צהוב והכי מעניין לשבת ולראות את זה.

אז אף על פי ולמרות, הלכתי הביתה בהרגשת הקלה שאני לא צריכה להחשף לזוועות הממכרות האלו על בסיס יומי.