אתמול, שהיה כידוע יומהולדתה של מומו יקירתנו, היה גם יומהולדתה של אחותי הקטנה והשמנה. את חגיגת המאורע המשמח היא החליטה לציין בפסטיבל איכות הסביבה בפארק גולדה (אי שם בדרום הרחוק, ליד משאבי שדה) שבערב יומהולדתה הופיע שם לא אחר מאשר שלום חנוך. אחרי שהתוודעתי לתוכנית המגניבה החלטתי לשכנע את מומו שגם היא חייבת, אבל פשוט חייבת, לחגוג ככה את המומולדת שלה. והצלחתי! מיד גייסנו למשימה את אנפ, ואני מצידי שכנעתי את אחותנו האמצעית ואמא'שלנו להצטרף גם כן.

אחרי שסגרנו סופית שנוסעים והשגנו כרטיסים, ניצלנו את שלל סיורי החינם שהוצעו לרוכשי הכרטיסים למופע ונרשמנו לסיור יין וגבינות שיצא שלוש שעות לפני ההופעה באוטובוס ידידותי לסביבה של חברת מטרופולין. הסיור כסיור היה חביב, התחלנו בחוות בודדים שלבעליה עדר עיזות מרשים וייצור ביתי של גבינות יוגורטים ושאר פרודוקטיי חלב עזים. משם המשכנו לייקב שדה בוקר לטעימות מהיין הלא רע בכלל שמייצר שם יינן הבית, בחור אמריקאי משעשע שלקח חזון אישי לייצור יין בדרום, למד את המקצוע בקליפורניה, חזר לקיבוץ ויישם אותו בהצלחה (ואני מתחילה לקבל את הרושם ששוק האלכוהול המקומי חייב לא מעט לאמריקאים משוגעים בעלי חזון אישי).

ואז חזרנו לפארק, והתמקמנו להופעה, ופיקנקנו עם קברנה סוביניון מהיקב ושלל מטעמי פיקנוק שמומו הכינותה מראש, ואז הגיעה המישפוחה, והחברים של אחותי, והעוגת יומולדת, והיה שמח ומשמח.

ואז שלום עלה. ואני אקדים ואומר, אני מתה עליו. אני מתה על הרוקריות שלו, שלא נס ליחה גם בגילו המתקדם. אני מתה על השירים שלו, אלו שאני מכירה, מה שאומר לא החדשים. ואני זוכרת שראיתי אותו כתיכוניסטית, נראה לי שבצמח, ואני זוכרת שהיה מעולה.

אז שלום עלה. והיה מתוק, ופטפט עם הקהל, ונתן את הנשמה. ולקח לו קצת זמן להתניע, וגם משהו בסאונד לא היה ממש בסדר. אנפ זרק לי איזה מינוח מקצועי, משהו על זה שהיה חסר mid? לא בטוחה. מה שבטוח, משהו לא נשמע טוב. משהו באיזון שבין הווליום של התופים והבס, לווליום של גיטרות הליווי, לווליום של הקול שלו. אבל לקראת אמצע ההופעה ככה הוא קצת העלה יותר אנרגיות, הצליח קצת יותר לתת בראש כמו פעם. והשירים, ברובם, היו מהנפלאים שלו.

* * * * *

היה מצויין, היה כייף אמיתי, גם עם מומו ואנפ כפרעליהם, וגם ההזדמנות הלא כזאת תדירה לבלות אירוע כזה בפורמט משפחתי-נשי מלא האהוב עלי כה, היה פשוט משובח.

אבל מה שהכי הכי הכי עשה לי את זה אתמול זה הדרום.

אין, פשוט אין על המרחבים העצומים האלו, שנפרשים מול העיניים מאופק לאופק, באלפי גוונים של חום, עם נגיעות ירוקות-אפורות של שיח פה, עץ שם, לא משהו שהורס מדי את כל החום הנפלא הזה, ומרחיבים את הלב וממלאים אותו בהרגשת חופש מוחלט. אין אף נוף שמשפיע עלי ככה.

כנראה ככה זה כשמתאהבים.

תמיד אמרתי שברור, גבעות מכוסות ירק, אגמים מדהימים כמו בתמונות מהפוסט הקודם, כל הנופים הקלאסים האלו הם באמת עוצרי נשימה. אבל הם כמו לראות איזה כוסון על בסרט או פרסומת. לשטוף את העיניים ותו לא. זה אלפי דרגות מתחת האושר הפנימי הזה שמשתלט כשנמצאים עם מישהו שממש אוהבים. ותמיד כשפוגשים מישהו שמזכיר אותו, אוטומטית הוא נחשב שווה יותר מכל כוסון באשר הוא.

אז ככה אני עם הנופים של הדרום.

(וכמובן, מזג האויר. היובש המבורך בשעות היום החמות, והקרירות הנעימה לעת ערב. אם רק תל אביב היתה בנגב היא היתה מושלמת)

 (וכמובן 2 - אני לא משנה כלום בתמונות שאני מעלה לבלוג מלבד שני דברים: שינוי גודל (הקטנה, כדי להעלות לבלוג), ולפעמים crop (חיתוך חלק יחסי מהתמונה). זה הכל. הצבעים? זה הכל פרי יצירתו של היקום)

* * * * *

סיפרו לי בדיעבד שמי שחיממו את בלונדי בארץ הם לא אחרים מאשר הסטרנגלרס. אני והניתוקיות שלי, אם הייתי יודעת לא הייתי מפספסת את זה בחיים. הסטרנגלרס?! הייתי הולכת להופעה שלהם בפני עצמם, מה זה החרטא הזה שהם מגיעים כחימום?!

אז הנה, ככה בשביל להרגיע את תחושת הפיספוס, כמה קליפים. נקווה שאני לא אצטרך לערוך את הפוסט אלף פעם כדי שיראו אותם..

גולדן בראון, קרוב לוודאי המוכר מכולם. אני אוהבת יותר את הרועשים שלהם, אבל גם השקטים שלהם הם בד"כ מספיק קסומים ומיוחדים כדי לבוא לי טוב.

*

ועכשיו, לטס מייק סאם נויז!!!

מה קרה לכל הגיבורים, השיר שנכתב הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על מר נקמורה והחברים'שלו!

*

הביצוע המשובח, והכה מזוהה איתם, לשיר של הקינקס, וההשראה לשם אלבום ההופעה, אול לייב אנד אול אוף דה נייט.

(יש סאונד, הוא פשוט מתחיל שנייה שתיים אחרי)

*

ולסיום קצת סליז משובח. רק שתבינו, מדובר פה על הופעה מ-1978!

Nice 'n' sleazy does it

Does it

does it

does it

every time!

*