מתנת פרידה לפרשס יקירתנו.

פרידה קלילה, כולה עזבה את העיר, זה כלום לעומת הסרטים שנאכל עוד חצי שנה. אבל עדיין, זה אומר פחות זמינות מפעם, ועם כל זה שהיא תמיד עבדה כמו מטורפת עדיין ניצלנו היטב את הקירבה הגיאוגרפית, שלא לדבר על ארבעת חודשי הפלא שבילינו ימים כלילות כשכלום חוץ מחלון הזמנות קטן מפריד בינינו.

זה בשבילך כפרע

* * * * *

לפני כשנה התחלתי בתיעוד חצי כרונולוגי חצי תלוי-נושא, אבל בעיקר צילומי, של השנה שביליתי באוסטרליה וניו-זילנד. לאחרונה חזר לי החשק להמשיך, אז הנה, עוד פיסת חוויות קטנה, מתובלת בהרבה ויזואליות.

והפעם, העיר-הגדולה הכי אהובה עלי בכל היבשת, מלבורן.

מל, כמו מל גיבסון, בורן, כמו הגיבור של זהות כפולה. לא בורֶן כמו.. כמו שישראלים עם מבטא ממש כבד אומרים מלבורן.

למלבורן הגעתי אחרי שסיימתי את מסעותי במרכז היבשת, בעיר הדרומית הקטנה והקצת משעממת, אדלייד. החברים הכייפים שעשיתי, בנסיעה אל ובטיולים מסביב אליס ספרינגס, התפזרו לכל עבר, וסילבסטר בעיר מנומנמת בלי להכיר אף אחד לא נראה קורץ, אז נרשמתי לתור של שלושה ימים מאדלייד למלבורן דרך הגרייט אושן רוד.

דרך יפהפיה לאורך החוף הדרומי, סוג של כביש מס 1 (ההוא בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו), עם תיגבור אטרקציוני בדמות 12 חתיכות חוף שתפסו עצמאות והתמקמו בטור כמה מטרים לתוך הים וזכו לשם האטרקטיבי "שנים עשר השליחים" על שם, סורפרייז סורפרייז, שנים עשר שליחיו של אדוננו ישוע הנוצרי. פעם היו יותר חתיכות, עם הזמן והלחות המלוחה חלק נשחקו ונעלמו, וכשהמספר ירד ל-12 מישהו היה מספיק חכם לקפוץ על ההזדמנות ולתת להן שם פופ-פוליסטי במיוחד. אבל תעלולי פרסומאים אסייד, זאת באמת דרך יפהפיה, והיה אחלה תור. תוך יומיים הכרתי מלא אנשים מגניבים, בריטי אחד הורס במיוחד, ביליתי סבבה של סילבסטר, והגעתי למלבורן חמושה בחבורה חדשה ומשובחה.

* * * * *

אחד הדברים האהובים עלי בעיר גדולה חדשה זה לראות אותה מלמעלה.

בכל עיר שמכבדת את עצמה יש לפחות גורד שחקים אחד שמארח חלונות תצפית של 360 מעלות. בדלהי אפילו היתה שם מסעדה מסתובבת (אחלה דרך לראות את הנוף, קצת עושה בחילה כשאוכלים).

במלבורן זה ה- Rialto Tower, שמהקומה המלאנתאלפים שלו יש תצפית מדהימה, ומסודרת להפליא, של מלבורן על כל כיווניה, עם הסברים על החלונות והכל. כמו להסתכל במפה ענקית חיה.

מומלץ בחום בתור התאפסות ראשונית על איפה זה מה. וגם נורא יפה.

התמזה זה נהר Yara, מימינו הגדה הדרומית, משמאלו מרכז העיר.

הגשר הקשתי הלבן הכה פוטוגני. אחד מרוחק ממנו זה הראשי, כשמעברו השמאלי זה לב מרכז העיר,

עם כיכר העיר (Federation Sq), כנסיית סנט פול, ובניין הרכבת (המאורך החום-מוזהב) היפהפה.

* * * * *

כמה זומים על אתרים אהובים במיוחד:

הגשר הלבן. חבל על הזמן כמה צילמנו אותו, מכל זוית, בשחור לבן, בספייה,

בקיצור, באובססיה של תלמידי צילום שמסתובבים בנוה צדק לראשונה בחייהם.

(כפרע, האופניים בתמונה במיוחד בשבילך )

Fedration Square המ-אה-מם. בייחוד בשקיעה, ובזיקוקים של הסילבסטר.

מבט מעבר לנהר על מרכז האומניות,

שזכה לכינוי החיבה The Aussie Eifel

את התמונה הזאת כבר יצא לי לשים בבלוג, אבל גם כאן אי אפשר בלעדיה.

זה לא כלא היסטורי, זה לא מחילות המכבים, זה מסדרון באוניברסיטת מלבורן!

והנה הצצה חלקית על הבחוץ של טירת הקסמים הזאת. איפה זה ואיפה בר אילן..

* * * * *

בלילה הלכנו בהמלצת ידיד מקומי לשוטט על גדת הנהר הדרומית. The Southbank.

אזור שוקק בתי קפה, תערוכות אומנות, מרכז התצוגות של העיר, שווקים מתחלפים, ועוד הפתעה לילית קטנה שתיכף תגיע. אבל לפני ומעל הכל, פשוט ללכת לאורך הגדה ולנשום את הלילה העירוני המרהיב.

וההפתעה? באופן הזוי, אחד הדברים שפחות מוכרים לתיירים, או שסתם יצאנו חבורת תרמילאים מסטולים, אבל בכל מקרה רק בזכות ידיד מקומי נודע לנו שכל ערב, משמונה אם אני לא טועה, עד חצות. כל שעה, על השעה, מתקיים מופע אש מהיותר מגניבים שיצא לי לראות.

שמונה מגדלים גבוהים שפזורים לאורך הגדה הדרומית, בראש כל אחד להביור ענק, פוצחים מדי שעה במופע מסונכרן של להבות אש ענקיות. כל אחד בנפרד, רנדומלית. אחד אחרי השני, לפי הסדר. כמה ביחד, ואז כמה אחרים ביחד. וכל הזמן הזה אתה עומד שם למטה, מתפעם מחדש עם כל התפרצות  אדומה וחמה. זה אמנם גבוה, אבל זה מחמם את כל האיזור שתחתיו עם כל התפרצות, וצובע הכל בהבזקים עזים של צהוב-כתום-אדום.

* * * * *

אחת הדרכים הכי נוחות להסתובב במלבורן היא הטראם. כבישי העיר שזורים מסילות בילט אין, ויש איזה קטע הזוי עם לבצע פניה כשאתה צריך לחצות מסלול של טראם. אני לא זוכרת בדיוק מה, אני רק זוכרת שזה היה מסובך ואפילו קצת מפחיד, אז בשבוע ששכרתי רכב עם הבריטי הוא נהג בתוך העיר, לי הספיקה ההתמודדות עם נהיגה בצד ההפוך. תכל'ס, לנהוג בצד השני של הכביש זה ממש לא ביג דיל, מתרגלים צ'יק צ'ק, הקטע המטורף הוא להתרגל לבפנוכו של הרכב ולהפסיק לדפוק את היד בדלת כל פעם שרוצים להעביר הילוך, למשל.

אבל חזרה לעניין הטראם. חוץ מהנוחות הן גם התגלו, לטעמי האישי, כאקססורי חינני למדי בתצלומי העיר.

* * * * *

וכמו שרואים בתמונה מעל, למרות שכבר היינו כמה ימים לתוך השנה החדשה, העיר היתה עדיין עטויה בשלל קישוטי הכריסטמס המשמחים (קטעים עם הגוים האלו, הם באטרף קישוטים איזה חודש לפני, ואז משאירים הכל עוד איזה חודש אחרי. נוט דאת דר'ס אניטינג רונג וויד דאט, נהפוך הוא).

נכון זה נראה כמו פצצה בסרט קומיקס?

* * * * *

טוב, אני יכולה להמשיך לנצח. יש את סנט קילדה, פרבר מאאגניב עם חוף ים ומרינה, לונה פארק הזוי, והמון גרוביות ומופעים ושווקים ושאר תענוגות. ויש את האזור של בתי הקפה הסטייליסטים, ששמו פרח מזכרוני, ושנורא כייף לשבת שם לקפה של ראשון בצהריים בווייב אירופאי עם כל המי ומיק. ויש את האזור האסייתי עם מליון בתי המאכל הקטנטנים ועשרות הסושיות הזולות והמשובחות. כפרע, שם אני בטוחה שתשרצי תדיר. ובטח ובטח שתכירי על בוריו את ויקטוריה מרקט, שוק מפורסם ועמוס כל טוב. ו.. אין לזה סוף האמת.  אני משאירה לך לפרסם צילומים של כל המקומות האלו (וואי וואי את תעשי מטעמים מהשווקים הצבעונים והרחובות האינטרנציונלים).

אז אני אסיים.

כל כך אהבנו את התצפית ממגדל ריאלטו שחזרנו לסיבוב שני, רק הפעם הגענו קצת לפני השקיעה וצפינו בעיר מחליפה צבעים ומדליקה אורות.

(כאן כבר אפשר לראות בבירור את תחנת הרכבת היפה)

וכשהחשיך לגמרי הירח התגלה במלוא הדרו, וענן קטן שחלף על פניו העניק לי רגע של חסד צילומי.

רק בשביל זה היה שווה לשלם פעמיים כרטיס כניסה.