ישבתי היום לקפה עם זהותי. כמו תמיד פיטפטנו גם על ישרא, וסיפרתי לה שסוג של בית קברות פה בחודש ומשהו האחרונים. קייץ וזה, נשמע הגיוני. מי שיש לו ילדים עסוק בלהעסיק אותם, מי שאין לו עסוק בלהתפנק באיזו חופשה קצרה איפושהו, או סתם מעולף מהחום ולא מצליח להתפקס על מסך מחשב ליותר מכמה דקות. וסיפרתי לה שדווקא עכשיו עוברת עלי תקופה של חזרה למקורות. אחרי הרבה זמן של דישדושים והבלחות רנדומליות, פתאום חזרתי להיות פול און בישרא. קוראת, מגיבה, כותבת, בודקת תגובות, מחפשת להכיר בלוגים חדשים, כל ההתלהבות הזאת של פעם, כמו בהתחלה. אולי זאת העבודה על הכתבה, שהביאה אותי לנבור אחורה בכמה בלוגים, וגם בשלי, והנוסטלגיה הציפה. נזכרתי פתאום בכל הפרוייקטים שהרצנו כאן בימים הטובים והשוקקים של תחילת הביצה הנוכחית, אי שם בשלהי ייסוד הלסבלוגריות. היתה התלהבות וירטואלית באויר, היתה נוכחות בספיירה, היו מפגשי פא"פ מרגשים, היו דיונים לוהטים על סף סוערים בשרשראות התגובות הבלתי נגמרות. היום כל זה עדיין קיים, אבל בלואו-קי. פעם ב צץ איזה פוסט ששואב את האנרגיות האלו של פעם, אבל זה כבר לא קורה באותה התדירות. כולנו עדיין כותבים, וקוראים, ומגיבים, אבל לא באותם הנפחים. רוב הזמן שקט עד דומם. קצת חסר לי, הקצב ההוא של פעם.

* * * * *

בעקבות שיחה עם אנפ ומומו בנסיעה דרומה, מעכשיו הקטע המשעשע הזה תמיד יזכיר לי את ישרא.