אז אחרי כיבדון נפשי, שאתמול בערב התבטא גם בכיבדון פיזי, אני מחליטה שמיציתי. די. היה עצב הפרידה הראשוני, נמשך לכעסים ואיכסות שהתנקזו החוצה והפכו אותי מפלצת שליליוּת שוצפת, ונחתם בדיכאון קיומי בלתי נמנע בעליל. ועכשיו מגיע שלב הנחישות הכמעט-לא-מפוברקת-בכלל-רק-קצת של סעי לשלום המפתחות בפנים מיצינו את ההתאבססות על מה שהיה ומה שלא היה ולמה זה מגיע לי ואיזה בעסה העולם ומה קרה לחיים היפים שתככנתי למגנט לעצמי ואיך אני ממשיכה מכאן הלאה.

אז ככה אני ממשיכה. בחזרה לשגרה הקלילה, לרחובות האהובים שכבר מתחילים להריח בהם ניצנוציי סתיו, לפאבים ולכתיבה, ובעיקר לשמחה ולחיוכים, ולא מעניינים אותי כל הפסיכים בעולם!

והברווז כפרעליו לא איכזב אף ברגעים הכי שפופים, וכל פעם שעברתי לידו עשה לי לחייך בלב. חבל שהוא לא רץ לראשות העירייה.

מישהו שמע משהו על האלו החדשים שנקראים "רוב העיר"?

* * * * *

בשבת הצטרפתי לסטלן והמקסימנית לכמה שעות לים. הצטרפות לא מתוכננת, אז לא  טבלתי, אבל היה כייף סתם לשבת בצל השמשייה ולצפות בעוברים והרוחצים. יש משהו מרגיע בחוף הים, אפילו כששבת והוא עמוס מהרגיל (טוב, לא עומס של אוגוסט, זה כבר לא מרגיע ולא נעליים, אבל עכשיו כבר סבבה אפילו בשבתות).

והיה את המטקאיסט הסטייליסטי הזה, שדווקא מאוד מצא חן בעיני הלוק המושקע שהוא דפק לים. הפס על הכובע התאים לצבעים של הבגד-ים המגניב, ולא רואים בתמונה אבל השלימו את הלוק משקפי שמש מוכספות. אם היה לי כח להקים את עצמי ממקום מרבצי הייתי מנסה לתרום אותו לאיילוק, אבל התעצלתי.

* * * * *

והיו בים אבא ושני ילדים שהעיפו עפיפון ציפור צבעוני ומשמח, לא רחוק ממקום חנייתו של קנו כתמתם, ואחד הילדים שיחק בכדור צהוב, והכל היה צבעוני והסתדר כל כמה שניות לתמונה מושלמת. ושוב, ממקום מרבצי העצל, פיספסתי את רובן. אבל הנה שתיים שתופסות קצת מהווייב.

לכמה רגעים הרגשתי כמו באיזה סרט קסום עטור סימבוליזם על חופש ופשטות והימצאותו של היופי בכל אשר תפנה מבטך. ככה זה בחוף, אי אפשר לאבד לגמרי את האופטימיות.