הזכרתי פה פעם את סיוטי הצילום האקראיים שתוקפים אותי בשנתי. עד אתמול רובם ככולם התרכזו בסצנה מהממת ביופיה בארץ זרה שבה אני מוצאת את עצמי נטולת מצלמה, אתמול היתה התפתחות מפתיעה בעלילה. התעוררתי הבוקר ולאט לאט הסרתי את הקורים משבריי הזכרון החלומי, לא ממש הצלחתי לפזר את כל הערפל אבל כמה סצינות כן התבהרו. היה שם את הסייקוסטרלי, אבל לא בצורה שהשאירה עלי רושם קשה מדי, הוא סתם היה שם בחלום. ויש לי הרגשה לא ברורה שגם היו דברים שקשורים לאשתו של הנוסע בזמן. לא מפתיע, לקחתי אותו איתי למיטה לפני השינה ולא הצלחתי להתנתק במשך 140 עמודים! בינתיים, תענוג צרוף. ותיזהרו לא לספיילר לי כלום, באמאשכם. כפרעליך מומוש, הבאת אותה בהמלצה המשובחת. אז היה שם אותו, והיה איזה קטע מוזר על המצלמה שלי שפתאום התפוצצה בכיס התיק שלה עגבניה (!) והרסה אותה לגמרי. ואז, כשאנחנו כבר לא בבית שבו זה קרה, אני פתאום קולטת שלא הוצאתי מהמצלמה את כרטיס הזכרון ואני מתבעסת לגמרי, ואומרת לו שחייבים להתקשר ולהגיד להם שלא יזרקו אותה לפח לפני שהם מצילים את הכרטיס כי יש לי עליו מלא תמונות. התעוררתי עם הרגשה כבדה של אובדן.

* * * * *

אפרופו אובדן, אני סוף סוף מרשה לעצמי לקבל את העובדה שאחרי כל הכעס והאיכסה אני גם קצת עצובה. לא ספציפית עליו, לא, המחשבות עליו עדיין עושות לי ברררר, אבל על הסיטואציה, ועל המשחקים שלא שיחקתי ושאני אף פעם לא יודעת לשחק, ועל זה שיש בכלל צורך במשחקים. אתמול חזרה לי הדכדכת שכה התפארתי בעזיבתה, ובסופו של יום לא מיוצב רגשית החלטתי שאני חייבת לכתוב קצת לעצמי ושלפתי את יומני המאובק שמזה כמעט שנתיים זוכה לתשומת לב רק כשיש משהו שאני ממש לא יכולה לכתוב בבלוג. וכתבתי. וכמו תמיד, הו פלא הכתיבה, זה עזר. דברים הסתדרו לי קצת יותר טוב בראש.

קצת אישי מדי לכאן, אבל שורה תחתונה נזכרתי שאני לא רוצה לשחק משחקים, ואני לא רוצה להשיג ככה מערכות יחסים, והדרך האמיתית (שלי, כן? לא מאמינה בשיפוטיות) צריכה להיות עבודה עצמית שתשביח את איכויות האנשים שאני מושכת לחיי ולא תנמיך את איכויות ההתנהגות שלי כלפי אחרים.

* * * * *

אפרופו אשתו של. בצעירותי הייתי תולעת ספרים שחבל על הזמן, הייתי בולעת אותם כמו פיסטוקים על חוף הים בלי דיאטה. בעיקר מדע בדיוני (לנצח אהבה גדולה שלי) וריגול (בעיקר לדלום, אבל האהבה הזאת קצת עברה לי). פחות ספרות קלאסית לצערי, ועכשיו אני מרגישה הרבה מאחורי כולם בכל הדיונים הספרותיים המעניינים שרצים פה בספיירה. אבל את תאוות הקריאה אני זוכרת בניחוח נוסטלגי מתרפק. בשנים האחרונות ירדה לי התולעוּת, ואני לא ממש יודעת לשים את האצבע למה. יש מצב שהמדיה המוקרנת גנבה את נשמתי.

אבל מדי פעם תופס אותי ספר באותה לפיתה מוכרת ואני נזכרת בכייף הזה של לא להיות מסוגל להניח ספר מהידיים. כאילו שמנתקים אותך בכח מסרט מרתק. אבא שלי היה מתחרפן ממני, אני זוכרת אותו גוער בי בעצבים ואותי מרימה את הראש מהספר בתמיהה, בחיי שלא שמעתי שדיברת אלי. היום אני יכולה לדמיין את זה קורה לי רק מול הטלויזיה, הניתוק הטוטאלי הזה.

אז בזמן האחרון אני עושה מאמץ מודע לחזור לקרוא, ולשם כך אני נעזרת במלכות ההמלצות המשובחות, לילוש ומומו, שעשו לי בזמנו רשימה ארוכה שממנה רכשתי לא מעט באחד ממבצעי האליפות של צומת ספרים. רובם עדיין מחכים לי על המדף.

לפני כמה חודשים נאבקתי בארוכה הדרך למטה של ניק הורנבי אהובי. מתה עליו ועל הכתיבה שלו, אבל דווקא את זה לא צלחתי בקלות. בעיקר התבעסתי תוך כדי שאני לא קוראת אותו באנגלית, מהספרים האלו שאתה מרגיש שהתרגום גורם לך לפספס קצת מההנאה. ואני אוהבת לקרוא באנגלית. בזכות קיבוץ התבגרותי האמריקאי פיתחתי את היכולת לקרוא באנגלית באותה הקלות, ואני מברכת על היכולת הזאת חדשות לבקרים. עכשיו אני מתה לקרוא באנגלית את בז וניאלה (עוד המלצת פאר של יקירותיי), שבו דווקא עבודת התרגום מרגישה לי משובחת ואפילו ייחודית, מהסוג שהופך את הספר המתורגם ליצירה בפני עצמה, אבל בא לי גם באנגלית. ולפני כמה ימים קפצתי עם מומו לספרייה של צומת והשתוכנעתי לנצל את המבצע הנוכחי שלהם (לא כזה מדהים, אבל סביר, יוצא משהו כמו 50 ש"ח לספר) כדי לרכוש שתי המלצות חמות שלה. בינתיים הראשונה מוכיחה את עצמה בגדול.

* * * * *

אפרופו הכותרת, אתמול אמא טסה לעוד סמינר בהודו, וחברתי לאחותי ההריונית ויחדיו נסענו בנסיעת הרכבת הכי שווה בעיר והתייצבנו בשדה. אם אחותי לא היתה מציעה לי טרמפ חזרה הייתי נשארת קצת אחרי לצלם עוד. יש פוטנציאל צילום אדיר בשדה התעופה, המון דוגמאות גיאומטריות והצללות של אנשים על רקע החלונות הגבוהים. לצערי לא זכיתי לצלם מטוס גדול ממריא, ועוד יותר לצערי הסתבר לי שאסור לצלם בתורים של הצ'ק אין. היה שם ילד חרדי קטן שהתיישב בתוך ארגז קרטון וזה לגמרי היה יוצא פוסטר שכחו אותי בשדה שבעשרה. אבל איך ששלפתי את המצלמונת ניגשה אלי מאבטחת חביבה והודיעה לי ברשמיות שכאן אסור לצלם.

אבל בקומת הפוד-קורט מותר. בכלל זה מתחם סודי שגיליתי ממש לא מזמן, עד אז חשבתי שכשמחכים לאסוף מישהו מהשדה נידונים מראש לנישנושים עלובים מופרזיי מחיר בשתי הקפיטריות המצ'וקמקות שבאולם קבלת הנוסעים, או שוקו דוחה אך נוסטלגי להפליא מאחת המכונות. בפעם האחרונה שהייתי בשדה הקדמתי בטירוף ובשיטוט אקראי גיליתי שבקומה שלוש, מעבר לדלפקי הצ'ק אין, יש מתחם ביניים שמותר לכניסת כל העוברים והלא טסים. וחוץ מזה שיש בו קצת יותר מבחר של נישנושים מופרזיי מחיר, יש בו גם מקדונלדס (כן נו, אני אוהבת), ויש בו צליל שתמיד יש להם מבצעי 3 ב-100 לא רעים בכלל, ויש חלונות ענקיים לנוף נתב"גי עטור המראות ונחיתות. שתדעו, אם פתאום אתם נקלעים לשדה וצריכים לשרוף זמן.

* * * * *

ומה הקטע ההזוי הזה עם ציפורים שמתעופפות בתוך נתב"ג?!