את קבוצת שורשים יצא לי להכיר קצת לפני פסח שעבר, כשבמסגרת התנדבותי הקצרה עם הפליטים הכרתי אישה אחת מופלאה בשם תמי שכנאי. תמי היא מהאנשים הלא יאומנו האלו שמקדישים עצמם טוטאלית לעזרתם ורווחתם של אחרים, אני אומרת לכם, צריך לראות כדי להאמין שבאמת יש אנשים כאלו. ויש, והרבה, ותמי ממגנטת אותם אליה. וככה, כל חג, הם מתגייסים בהמוניהם למיין, לסמן, לחלק, לארוז, להסיע ולחלק אישית חבילות מזון לחג למשפחות נזקקות.

* * * * *

הנה סירטון קצר וקולע שעשה בהתנדבות השף משה שגב לקראת מבצע איסוף התרומות של עמותת שורשים:

(אם הסירטון לא מופיע פה אפשר לראות אותו כאן)

* * * * *

אז אם בא לכם לפנק את עצמכם בנתינה לחג, זאת ההזדמנות שלכם.

ואם יש לכם דקה, תציצו גם בסירטון שנמצא בדף הראשי של האתר שלהם (תחת הלינק: "הקליקו כאן לצפייה בפעילות של קבוצת שורשים"). הסירטון מרגש למדי. וכמו שצויין במייל שצטטתי כאן למעלה, נשמע שתרומה כספית, בכל סכום שהוא, תעזור לעוד משפחה לעבור את החג בכבוד.

עדכון שקיבלתי מתמי:

ביום רביעי בשבע בערב יתקיים באיזור אריזת החבילות אירוע ההתרמה, שבמהלכו גם תהיה במקום הופעה של בני הקהילה האתיופית. כמו כן יש עדיין צורך במתנדבים עם רכבים ליום החלוקה עצמו (יום חמישי בבוקר).  אם אתם מעוניינים להתנדב באריזה ו/או חלוקה של החבילות אנא צרו קשר עם העמותה (דרך פרטי הקשר שמפורסמים באתר שלהם) על מנת לקבל את פרטי מיקום האירוע ונקודת ההתכנסות בבוקר החלוקה עצמו.

* * * * *

אני מאמינה בנתינה, אני מאמינה שבראש ובראשונה היא טובה לך, הנותן. אני מתבעסת כשמדי פעם צצה עוד פרשיית שחיתויות ומעילות במוסד או עמותה שאמורים לאסוף תרומות ולנתבן ליעדים ראויים. אני הכי מאושרת בעולם שמצאתי עמותה שאני יודעת במאת האחוזים שכל אגורה שנתרמת אליה הולכת למטרות הכי ראויות שיש. רווח נקי שלי.

ואם כבר מדברים על החלטות לשנה החדשה, אז הנה שתיים משלי:

1. נתינה נשמעת לי אחת הדרכים היותר מוצלחות להתחיל את השנה, ואני מחליטה לא לשכוח לעסוק בה מידי פעם במהלך השנה הקרובה.

2. אני מאוד מרוצה כשהזדמנויות כאלו מתגלגלות לידי, ואני מעבירה אותן הלאה בשמחה. אז ההחלטה השניה באה לי בטבעי, וזה לא לשכוח לשתף כאן, ובכל צורה אחרת שתצא לי, את כל מי שאני מכירה ואוהבת, בהזדמנויות הנפלאות האלו.

ואמנם השנה מתחילה בשבוע הבא, אבל מבחינתי ההחלטות שלי מתחילות מההההה-עהההההה-כשיו!

עברתי באבן גבירול והיה שם בחור, לא כזה מבוגר, לא כזה מג'וייף, תיק גב בינוני, שכוב/ישוב על הרצפה עם הגב לקיר הבניין, מבקש כסף מהעוברים והשבים. עברתי אותו, נכנסתי לפיצוציה, וכשחזרתי כבר הכנתי כמה שקלים ביד. אבל אז ראיתי שאין לו כלי קטן או קרטון, הוא מושיט את היד, וזה הרתיע אותי, אז המשכתי ללכת. כמובן שאח"כ התחרטתי. אבל נזכרתי בפעם ההיא שנתתי כמה שקלים לבחור צעיר שהציג את עצמו בנעימות כדייר רחוב וביקש כסף לאוכל. ומי שהיה איתי נזף בי אח"כ שאיך אני יודעת מי זה למה זה, ואולי הוא בכלל מוציא את זה על סמים, ושאר טיעוני נגד. מילמלתי בהגנה שהוא לא נראה לי מסומם.

אבל כן, רוב הומלסי הרחוב נראים מסוממים או שתויים רוב הזמן. היתה קבוצה קבועה ליד כיכר רבין, רוסים שיכורים תמידית שנראה שלמרות מצב הכרתם הרעוע היו מפוקסים מספיק כדי לדבוק אלו באלו כחבורה. אבל מאז השיפוצים הבלתי נגמרים הם לא שם, אולי הם עברו לחוף הים. ויש את ההוא שכורע, קצת לפני הכניסה לגן העיר. הוא לא נראה שיכור או מסומם או משוגע, הוא סתם יושב שם מקופל שעות. אף פעם לא יצא לי לעבור בדיוק כשהוא מתמקם, או כשהוא עוזב, או כשהוא עושה הפסקת שירותים. ולתקופה מסוימת היה את ההוא בכיסא גלגלים, על קינג ג'ורג', שהרעים בקול בס "שקל לחולה סרטן! שקל לחולה סרטן!", רק שהוא היה משנה כל פעם את הגרסה (לילד חולה, לילדה חולה). או אולי לא, אולי יש לו גם ילד חולה וגם ילדה חולה. אבל בלי קשר הוא שידר משהו מאוד לא אמין, וכוחני כזה, למרות שהוא היה על כיסא גלגלים. ויש את אלו שבאים אליך ברחוב, מבקשים כסף לאוכל, או כסף לאוטובוס הביתה, או כסף לתרופות. ויש את הילדה ההיא שעוברת בבתי הקפה ומוכרת בובות שהיא מכינה כדי לאסוף כסף לספרים לביה"ס. אותה לא ראיתי כמה זמן, אולי היא קנתה את כל הספרים שהיא היתה צריכה. והמזוקן עם המבטא (אמריקאי?) שנהג להסתובב עם פח עירייה ירוק על תקן מוצ'ילה, אבל מזה זמן שאני רואה אותו בלי הפח ועם כמה תיקים ושקיות במקום. אולי בעירייה לא יכלו לוותר על פח ירוק אחד. הרבה פעמים הוא סתם יושב עם סיגריה ועיתון, או מנמנם על ספסל, או כשהיה לו את הפח פשוט נשען עליו. מדי פעם הוא פתאום כן מבקש כסף, במין מילמול עדין ולא ממש מובן. לו אני בד"כ נותנת כשהוא מבקש. אף פעם לא ראיתי אותו זרוק מסטול עם בקבוק וודקה לידו, אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג מוזר, וכשהוא כבר כן מבקש זה תמיד בשקט, בעדינות כזאת, ואני מאמינה לו שזה בשביל אוכל.

אבל איך אפשר לדעת מה נכון ומה לא? והאם זה משנה מה נכון ומה לא? ומה לגבי המחשבה הזאת שמהדהדת לי בראש כמו אקסיומה חברתית שנשתלה בתת ההכרה, שאנחנו מדינה סוציאלית ושאין צורך אמיתי שאנשים יקבצו נדבות בשביל אוכל, או שיגורו ברחוב בחורף, ושמי שרואים ברחוב זה רק חולי נפש או מסוממים ואלכוהוליסטים, אנשים שלא רוצים לקבל עזרה מהמדינה או מהעירייה ובעצם בוחרים לגור ברחוב ולהתקיים על נדבות? שלא לדבר על הגרסה הקונספירטיבית שמקבצי נדבות, בעיקר אלו שבצמתי הכבישים, פועלים בכלל בצורה מאורגנת ומשמשים כסוג של עבדים בתעשיית הפשע המאורגן?

ונניח שכל זה נכון, ושמי שברחוב הוא שם לגמרי מרצונו, אז למה כל נגני הרחוב? הצ'לנית הרוסיה שהיתה ליד הסנטר, ושהשיפוצים במשביר הבריחו אותה (יש מצב שראיתי אותה באבן גבירול), האקורדיוניסט באבן גבירול, נגני הכינור שפזורים סביב ובאיזור הסנטר, כולם אנשים מבוגרים, מסודרים, קרוב לודאי בעלי השכלה מוסיקלית. למה הם עומדים ברחוב ומנגנים בשביל כסף, כי זה כייף?

ומה אני אמורה לעשות עם כל זה? לתת לכולם? לתת לחלק? לא לתת בכלל?

אני מאמינה בלתת, ואני מאלו ששמחים שיש מדי פעם אפשרות לתרום כמה שקלים לארגון כזה או אחר רגע לפני סיום החשבון בסופר, או לזרוק כמה מוצרים בסיסיים לארגז איסוף מצרכי מזון לנזקקים לקראת החגים, ושאר הזדמנויות נוחות לתרום לגופים שנשמעים מספיק אמינים כדי שתאמין שהכסף שלך מגיע לידיים הנכונות.

אבל את ההומלסים ונגני הרחוב אני רואה עכשיו כל יום, וכל יום אני צריכה להתחבט עם עצמי מחדש אם לתת או לא. כי כן מצבי הרבה הרבה הרבה יותר טוב משלהם, כי כן יש לי קורת גג ואוכל ומשפחה ומקצוע וזה שאני מובטלת עכשיו זה לגמרי מבחירה ותמיד יש לי איך להרוויח כסף, ואפילו הרבה, אם אני רק ארצה, ואני כן מוציאה עשרות ומאות שקלים על אוכל בלי לחשוב פעמיים אז מה אני מתלבטת על כמה שקלים לקבצן רחוב, ואני כן מאמינה שנתינה היא קודם כל טובה לך. אבל כל כמה זמן? ולמי כן ולמי לא?

וסליחה אם זה נשמע בהתייפייפות, זה ממש לא. אני באמת מוצאת את עצמי מתלבטת כל פעם מחדש, ולא חסרות הזדמנויות כשמשוטטים כמעט כל יום ברחובות העיר. אפילו בקיץ, כשאני בקושי משוטטת, וכשזה הרבה פחות קורע לב מהומלסים מכורבלים בשמיכות ישנות וקרעי קרטונים בחורף, זה עדיין שם כמעט כל יום.

ואולי אם היו מוסכמות חברתיות ברורות יותר בנושא הכל היה הרבה יותר קל. זה אחד הדברים שאני אוהבת בבודהיזם. הנזירים מקבצים נדבות כי התקיימות על חשבון אחרים היא תרגולת ביטול האגו מהטובות שיש, והאוכלוסיה מאכילה ותורמת באהבה כי זה נחשב מקובל וטוב קרמתית. אבל אצלנו, בעובי הקפיטליזם והניתוק הרוחני, כשהכל מתפלש בסמים ואלכוהול ופשע, זה הופך כל כך מסובך.

* * * * *