סופ"ש ארוך בדרום. אחותי ובעלה מארחים אוסטרלי חמוד לאללה. אנחנו מקליקים מהרגע הראשון. פרצוף לא משהו, גוף מהמם, והרבה כריזמה שובבה כזאת, אוסטרלית. ומבטא. כן, נו, אני יוצאת הכי פאתט בכל מה שקשור למבטאים, נמסה בין רגע (בעבר רק הבריטים, מאז הטיול גם האוסטרלים הצטרפו לרשימה, הניו זילנדים קצת פחות).
אז אנחנו מעשנים ומפטפטים, צוחקים ומעשנים, ובין לבין משלבים רסיסיי שיחות רציניות. הפעם האחרונה שלו בארץ היתה לפני שתים עשרה שנה, שהות של כמעט שנה, רובם עם בחורה שהכיר בתחילת הביקור ונשאר לחיות איתה. אחרי כמעט שנה הוא חזר לאוסטרליה, הם שמרו על קשר תקופה מסוימת, ואז החליטו שקשה להם מדי להשאר בקשר מרוחק והתנתקו לגמרי.
לפני שבועיים הוא הגיע לארץ לעניין משפחתי, ובשבוע שעבר הוא יצר קשר עם האקסית שלו. מפה לשם הם חזרו להיות ביחד, ובאמצע שבוע שעבר עדיין לא היה ברור אם הוא אכן מגיע לסופ"ש אצל אחותי. אבל אז הוא הודיע שכן, והיא לא ממש ידעה לספר לי הרבה מעבר.
כשהלילה התקדם ונשארנו רק שנינו הרשתי לעצמי לשאול יותר. הבחור בסרטים. מצד אחד החזרה זה לזו הרגישה להם הכי טבעי. מצד שני היה ברור שהוא כאן עד סוף השבוע הזה ואז עוזב. מצד שלישי זה החזיר לו את ההתלבטויות אם הוא רוצה להיות איתה באמת, לעשות עליה והכל, או לא. מצד רביעי אם הוא היה רוצה לעלות כדי להיות איתה הוא היה עושה את זה כבר לפני שתים עשרה שנה. וכו וגו. ועוד מלא נושאים אחרים בין לבין. וקלטתי שיש לו דיעות קצת שמרניות על כל מיני דברים, ונטייה להומופוביות, ואת ההתאבססות הזאת של יהודיי הגולה על דברים שקשורים למדינה וליהדות, ועוד כמה יציאות קטנות פה ושם שחיזקו את ההרגשה שלי שאם לא היה מועד תפוגה ידוע מראש קרוב לוודאי שלא הייתי מרשה לעצמי להתלהב ממנו ככה, לא משנה כמה קליק יש וכמה הגוף שלו הורס.
אבל יש מועד, ויש קליק, ויש גוף, אז אני נהנית מהרגע ומתרכזת בכל מה שכן מוצא חן בעיני. והוא מקסים ומצחיק וזורם וכייפי. וככה עד שלוש לפנות בוקר, כשאחותי שחושבת שכבר מזמן הלכנו לישון מכבה לנו את האור בחוץ. לוקח לנו עוד חצי שעה של צחוקים בחושך להתקפל סופית, ואני נרדמת עם המחשבות עליו צמודות לי לכרית.
* * * * *
למחרת אנחנו כמעט כל היום ביחד ורק בערב, כשהוא מצתוות לטיול במושב עם גיסי והילדות, סופסוף יש לי ולאחותי קצת זמן לרכל. כן, הוא מוצא חן בעיני. כן, ברור לי שהוא בסרטים על האקסית שלו. לא, לא ממש אכפת לי אם יצא מזה רק סקס, הגוף שלו עושה לי את זה שחבל על הזמן. כן, אני קולטת שגם הוא בעניין. לא, אין לי מושג אם הוא יעשה משהו בנידון.
היה דיבור שבשבת ניסע כולנו לים המלח, בסוף אחותי ובעלה התעצלו. אז הצעתי שניסע רק שנינו, והוא התלהב. ונסענו, והיה מצויין, והיה ברור שיש עניין, ואפילו היו קצת נגיעות לא מחייבות. אבל כשהיום התקדם לקראת סיום הוא שקע בלבטים אם להשאר עוד לילה או לחזור כבר במוצ"ש, ואחרי טלפון אליה החליט שהוא חוזר. הייתי מאוכזבת, אבל זרמתי עם זה. הרגשתי שעשיתי את המיטב להבהיר שאני בעניין, ואם בסוף הוא חוזר אליה אז בסוף הוא חוזר אליה.
כבר בתחילת הסופ"ש אמרנו שנעשה את הנסיעה חזרה למרכז ביחד, ואחרי התלבטות קצרה החלטתי לדבוק בתוכנית. ועבר שקט, קצת טעון אבל מטען עצוב כזה, כמו של פרידה. ובתחנת הרכבת נפרדנו לשלום, ושוב נרדמתי עם המחשבות עליו, רק הפעם עם טעם של פוטנציאל שלא מומש.
* * * * *
בסיפור טוב, כאן הסיפור היה נגמר.
* * * * *
ראשון בבוקר טלפון ממנו. הופתעתי. דיברנו שאולי ניפגש באמצע השבוע, אבל לא סגרנו כלום, וציפיתי שבגג אני אשמע ממנו ערב לפני. בכל זאת, חזר לבחורה שלו.
נפגשנו לסיבוב בעיר, ואחרי הפיטפוטים הראשוניים הסתבר לי שהוא עוזב את הדירה שלה באותו היום. הוא זרק משהו על זה שהיא ישנה אצל חברה באותו הלילה, אבל לא ממש הסביר למה זה אומר שהוא עוזב. אני מצידי לא לחצתי עם שאלות, היה לי ברור שזה קשור לעניין המיידי שהתעורר בינינו, אבל שהוא לא בהכרח מודה בזה בפה מלא כלפי עצמו. ובאמת באותו הערב הוא כבר היה כאן, ואז הגיע השלב הבלתי נמנע של האם לסדר לך את הספה בסלון או לא. אז אחרי "כן, גם אני חשבתי על זה", ואז "אני חושב שעדיף סלון", ומיד אחריו "אני לא בחור שקופץ ממיטה של בחורה אחת לשניה" חלוש, בסוף הספה נשארה מיותמת.
והיה סבבה. הבחור יודע את העבודה, און טופ הגוף ההורס מלכתחילה. קצת שעיר יותר מהאהוב עלי, אבל לא ברמה קופיפית, ורזה ושרירי כמו שצריך. ומשהו כמו אגרוף ושלושתרבעה בסולם זהותי. אבל היה שם משהו עצוּר מצידו, העדר אינטימיות צפוי אם אוספים מישהו בבר ללילה, אבל קצת פחות צפוי אחרי סופ"ש של הקלקה מטורפת, העזיבה של האקסית, ובכלל החיבור שהיה בינינו. אבל גם לא היה וואם באם טנקיו מאם, והוא לא נרדם ישר אחרי אלא אפילו נשאר עם חשק לעוד, והיו דיבורים רכים והתגפפויות נעימות, וכשהתאוששנו קצת היה סיבוב שני אף מוצלח מהראשון.
* * * * *
ואז היה לילה ארוך שבו גיליתי שלא רק שהוא קצת נוחר, הוא גם זז המון תוך כדי השינה, והרבה שינה לא יצאה לי מזה. אבל זה היה שווה את הלהתעורר איתו, עישון של בוקר עם הקפה, ולעשות תוכניות להמשך היום במבטא אוסטרלי משובח עם מישהו שעוזב עוד שבוע. הייתי כולי בוייב של טיול, הוייב הקליל והלא מחייב הזה של אנשים שנפגשים לרגע וממשיכים לדרכם.
הבעיה, אני מנתחת במבט לאחור, היתה שהוא לא היה בוייב כזה, למרות שתכלס הוא התייר ואני כאן להשאר.
ככל שהיום התקדם קלטתי שהוא משנה לגמרי התנהגות. פתאום ראיתי צד מכוער שלו, צד של התפרצויות זעם כלפי כל מה שסובב אותו. אינטרוולים ארוכים של מצב רוח מחורבן וקנטרני, כל דבר שקורה ברחוב, על הכביש, בחדשות, וואטאבר, כל דבר מוציא ממנו תגובה שלילית זועמת וקולנית וחפירות אינסופיות.
דוגמאות?
פתאום הוא מתפוצץ כולו בעניין איזו בחורה שעברה מולו רגע לפני, מישהי שאפילו לא שמתי לב שעברה. על איך היא היתה לבושה פרובוקטיבי, עם מחשוף עמוק והחזה קדימה. והיא בטח רוסיה. זה ככה גם באוסטרליה, כל הרוסיות האלו שהיו כל כך עניות שלא היה להם אפילו איפור, ועכשיו הן משתמשות בשכבות על גבי שכבות של איפור. והכל בנימה של גועל מזוכך ועצבים. בכלל היה לו סרט ספציפי עם רוסים, ואיך שהרוסיות מתלבשות כמו זונות והרוסים רמאים וגנבים. ולא, הוא לא גזעני, הוא בעצמו מעסיק רוסים מדי פעם.
מכירים את זה?
או כשעברנו צומת שראינו בה תאונת דרכים עם אופנוע הוא פרץ בשצף דיבורים זועמים על איך אנשים נוהגים כמו מטורפים, מצביע על האופנוען שיושב לצד האופנוע המרוסק ומציין כמה שהוא אדיוט.
כל מיני כאלו. מפוזרים במרווחים גדולים בהתחלה, מצמצמים פערים לקראת המשך היום.
בהתחלה הוייב הקליל שלי הצליח לאזן אותו חזרה כל פעם מחדש, וייב ששרד אצלי רק בגלל שהזכרתי לעצמי שמה אכפת לי הוא כאן לכמה ימים ולא באמת משנה לי וכל מה שחשוב זה שנהנה מהכמה ימים שיש לנו.
אבל ככל שהיום התקדם התחלתי להתעייף מזה, וכמובן להתעצבן. קלטתי שהבנאדם פשוט לא מסוגל שלא להכנס לסרטים, שאין לו באמת את היכולת לנהל מערכת יחסים זמנית וקלילה ולהנות מהרגע, ושהוא כולו נכנס לקטע של להראות לי את הצדדים הפחות יפים שלו בפול ווליום כדי שחלילה לא יהיה ספק שכזה הוא ועם זה אני צריכה להתמודד.
* * * * *
והיו קטעים שהיו לגמרי דינמיקה של גבר מתעלל, רק בלי האלימות הפיסית.
הערות קטנות ועוקצניות, העברת ביקורת על דברים שאני עושה או אומרת, סטייט אוף מיינד מתמשך של עצבים שגורם לי להתנהל על קצות האצבעות כדי לא להביא לעוד התפרצות מיותרת, נסיונות להרגיע אותו כשהוא מדבר בעצבים לנותני שירות, והקיצוניות הזאת בין להיות הכי אכפתי ומטפל וקשוב ומקסים לבין להיות כולו באטרף של כזה אני ועבר עלי הרבה בחיים ומי שלא מסתדר עם זה בעיה שלו וזה הכי לגיטימי שאני כזה ולא מעניין אותי אם זה אגרסיבי ודורסני, אני מסכן ומצולק ויש לי את כל הלגיטימציה להתנהג ככה ומי שאיתי צריכה להבין ולהכיל.
האור בסלון חזק מדי לצפייה בסרט, למה אין לך מנורת ריצפה בצד? כי יש לי חתול והוא ירסק אותה. את צריכה לחנך אותו יותר, לא לשנות את החיים שלך בהתאם אליו.
יום למחרת, הוא טוחן לי בשכל על הכבלים שכדאי לי לקנות כדי לחבר את המחשב למערכת הקולנוע שאני חושבת לבקש מאמא להביא לי מהדיוטי, ושאם תגיע תהיה פה רק עוד חודש. בואי נלך לחנות ואני אראה לך איזה כבלים לקנות. לא, אין צורך, אולי אחרי שהמערכת תגיע, וגם אז לא ביג דיל, אני תמיד יכולה לצרוב על CD ולשמוע במערכת, וכבלים שירוצו פה על כל הסלון זה עוד משהו שהחתול יכול להתעלל בו. אה, אם את הולכת לנהל את החיים שלך בהתאם לחתול זאת בעיה שלך..
אנחנו יושבים בבאז סטופ אחרי חצות ואני מזמינה את ארוחת הבוקר האנגלית המשובחת שלהם.
חשבתי שאת לא רעבה!? (ריקושט לזה שכמה שעות קודם, כשהוא תירץ את העצבנות שלו בזה שהוא רעב, התפלאתי כי שעה שעתיים לפני עשיתי לנו פיתות מושקעות מלאות כל טוב).
בינתיים הוא לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להזמין. בסוף הוא מזמין. המנה שלי מגיעה הרבה לפני. הוא מעיף מבטים מעוצבנים לצלחת שלי.
איך את יכולה לאכול בייקון? יהודים לא אמורים לאכול חזיר. אה, וקנגרו זה כשר? (יש לו שריטה עמוקה בכל מה שנוגע ספציפית לחזיר).
איך המלצרית המטומטמת לא דאגה להוציא לנו את המנות ביחד? אתה יכול לאכול משלי בינתיים, יש כאן המון. לא, מה פתאום, יש לי מנה משלי (יש לו שריטה עמוקה גם על הקטע של לא לחלוק אוכל עם אחרים, בתמורה הוא מעניש את עצמו ולא לוקח ממי שכן מוכן לחלוק איתו).
למה את לא אוכלת? (אולי כי אני מנסה לחכות שתקבל כבר את המנה שלך ותניח לי, וחוץ מזה שהוצאת לי את כל החשק?) אני אוכלת, לאט. זאת מנה ענקית.
ועוד כהנה וכאלו דוגמאות, רגעים קצרים וארוכים של התנהגות אלימה מילולית.
* * * * *
כמו שנאמר, וויק אפ אנד סמל דה חומוס! אני לא בדיוק הטיפוס לתרגל עליו אלימות מכל סוג שהיא.
נכון, ההלם הראשוני, והנסיון להבין אם יש פה סיטואציה חד פעמית או דפוס קבוע, גרמו לי להתמהמה קצת יותר מדי עם תגובה הולמת. אבל אחרי כמה שעות של עצבים שלו, הרגעה שלי, לפעמים התנצלות בדיעבד שלו לפעמים לא, וחוזר חלילה, נשבר לי ונכנסתי בו בחזרה. והיתה דינמיקה קצרה של ריב, אבל לא נתתי לה להמשך מדי. הבהרתי שלא מקובלת עלי התנהגות כזאת, ולא נסחפתי לחילופי דברים והתנצחויות.
כמו שנאמר, מה נהייה? טיפול זוגי אחרי לילה אחד ביחד?! לך תחפש מי שתתאבסס איתך.
וזה קצת איפס אותו, והיו כמה שעות טובות של חזרה לרגיעה ולקלילות של הסופ"ש ושל הערב הקודם. היה אחה"צ רגוע בבית, היה סשן מפנק בין הסדינים, היו עישונים ונישנושים ומוסיקה בין לבין, וכבר חשבתי שהצלחתי להחזיר אותו למוטב ואותי לסיטואציה הכייפית של רומן קצר ולא מחייב.
מתי שהוא במהלך האחה"צ הוא הרים טלפון לקרובים שלו לברר סופית מתי הטיסה שלו חזרה, מחבק לי את הברך הנשענת עליו במהלך השיחה. כשהסתבר לו שהוא חוזר ראשון בלילה ולא מוצ"ש הוא עדכן אותי עם מבט מתלהב בעיניים של "יש לי עוד יום שלם להיות כאן לפני שאני חוזר". ובהמשך השיחה, תוך כדי צעידה איטית לרוחב הסלון, הוא עבר לצד הספה והעביר יד מלטפת על הראש שלי. והיתה נינוחות כזאת של שני אנשים שנמצאים אחד עם השני הרבה זמן, וחשבתי לי שלא משנה מה, כשהוא יעזוב אני אתעצב.
* * * * *
ואז הוא הציע שננצל את הערב הנעים ונצא לשוטט, והתקפלנו ויצאנו לכיוון החוף. ובדרך הוא חזר לסורו. עצבים, קוצר רוח, הערות פוגעניות, התנהלות מעיקה, וכל שאר תחלואי הגבר המתוסבך שלא מסוגל להגיד מה באמת יושב לו על הלב.
ונשבר לי סופית. עברתי למוד של חוסר שיתוף פעולה עם האינטראקציה הפוגענית, וכשזו נרגעה, לשיתוף פעולה מינימלי עם חילופי דברים אגביים. הייתי עייפה. גם פיזית, מחוסר השינה בלילה שלפני, אבל בעיקר נפשית.
כשחזרנו כבר הייתי שפוכה לגמרי, נרדמנו שנינו בסלון כל אחד על ספה, וכשהתעוררתי הלכתי לחדר. בבוקר גיליתי שהוא כבר ישן את כל הלילה בסלון, מה שלחלוטין שימח אותי כי זכיתי לשינה רגועה וטובה. והבוקר עבר די בנעימים, כשאני יודעת שבצהריים הוא קבע להפגש עם קרוב משפחה ומקווה שהוא יציע לא לחזור לישון אצלי אחרי. לא רציתי להגיע למצב שאני "זורקת אותו מהדירה", אבל גם ממש לא רציתי שהוא ישאר.
מתוסבך ככל שיהיה, למזלי הוא לא היה אטום לגמרי. מה גם שהחשיבה המקבילה שהופתענו ממנה כבר מהרגע הראשון המשיכה לפעול לאורך כל הדרך, ואיפושהו היה לי ברור שהוא יודע בדיוק מה קורה ומה אני רוצה. ואכן, על הקפה של הבוקר הוא אמר לי שהוא חושב שאחרי הפגישה עם הקרוב הוא יימשיך לירושליים וישן שם כדי שיהיה לו את כל רביעי להסתובב בה, ובלי יותר מדי מילים היה ברור שהוא מתכוון שהגיע הזמן שהוא יעזוב.
הרגשתי הקלה גדולה שהסיטואציה הלא נעימה הזאת נחסכה ממני, וברגע שהטירדה הזאת ירדה לי מהלב התפנתי להנות מהזמן הקצר שנשאר לנו להעביר ביחד. והיה שקט, ורגוע, וקצת עצוב כזה.
וכשנפרדנו הרשתי לעצמי להתמסר לרגע לעצב הפרידה. כי לא חשוב כמה טעם רע השאירו כל התפרצויות הזעם שלו, הן לא השכיחו לגמרי את החיבור הראשוני, את הכייף של הסופ"ש, את התרגשות הטלפון של ראשון בבוקר וההתפתחויות המפתיעות שהתלוו אליו, ואת כל הרגעים הקטנים שכן הצלחנו לזרום עם הוייב הטוב. וכשהתחבקנו הסנפתי את הריח המצויין שלו, טעמתי קלות את העור הרך שלו, וידעתי שלא משנה מה, לגוף שלו אני אתגעגע.
* * * * *
ועכשיו, בוקר אחרי הפרידה, כל מה שיש לי בפה זה טעם חמצמץ של איזה בעסה שזה לא הסתיים במוצ"ש, כשכל מה שהיה לי בראש זה איזה בחור מקסים הוא היה וכמה חבל שלא יצא מזה כלום.
במקום זה יש לי כתם שחור על הנשמה, בנקודה שבה כל השליליות התוקפנית שלו הצליחה לחדור את הנטייה הבסיסית שלי להתאמץ לראות את הטוב שבאנשים, ולקבל בחמלה את כל מה שלא. אין בי שום חמלה כרגע, רק זכרונות מזדעזעים של התפרצויות הזעם שלו, והתחושה הכללית של שהייה במחיצת מישהו שמדגמן בבהירות דפוס התעללותי.
בלעעע
ונכון שלקח לי משהו כמו חצי יום לעלות על זה, ואת שארית היום להבין סופית שזה לא משהו רגעי או מקרי אלא משהו שאני צריכה להעיף מהבית שלי כמה שיותר מהר, וזה נשמע תקין, נכון? כולה יום. אז זהו, שזה מרגיש לי כמו נצח. כאילו שאפילו דקה בחברת הפרצוף האמיתי שלו היתה צריכה להספיק לי, ואיך נתתי לזה להגרר על פני יום שלם, ואיך בכלל נמשכתי לזוועה הזאת. אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה מקסים הוא יודע להיות, ואיך הוא החביא טוב את הזוועה כשהוא רצה.
בלעעע
כתבתי פה לפני איזה חודש על פרקי הפתיחה של הסידרה "תעשה לי ילד", ואיך מה שהיה לי הכי קשה זה לצפות בדינמיקה של גבר עם תכונות אופי קיצוניות שעובר ברגע מגבר מפנק ומפרגן לגבר מתעלל מילולית, והאשה שנשאבת לתוך מערכת היחסים איתו. תמיד היה לי קשה לנסות אפילו לדמיין איך נשים נשארות עם גברים כאלו. עכשיו, לצערי, קצת יותר קל לי. הצד המקסים של בחורים כאלו הוא מקסים בטירוף. יש להם את זה בצ'ארם הכובש, בהתמסרות הטוטאלית אליך ואל הצרכים שלך כשהם במצב רוח טוב, בוייב המתמיד של אני בעצם נשמה אבודה שמחכה שתצילי אותה מעצמה.
בלעעע
זה מה שנשאר לי בלב מהיומיים במחיצתו. בלעעע אחד גדול.
ואני כל כך לא כזאת.
אני אוהבת לקחת איתי את הזכרונות הטובים מכל מערכת יחסים, לא משנה כמה קצרה. כמו האוסטרלי המהמם, להבדיל אלף הבדלות, שהייתי איתו בשבוע האחרון של הטיול. כבר היה לי כרטיס חזרה כשהכרתי אותו, ושנינו ידענו שזה לשבוע בלבד, ושנינו זרמנו עם זה עם כל הלב והכי בכייף. לרגע לא הטרדנו את עצמנו שהפרידה תהיה קשה אם ניתן לעצמנו להכנס לתוך זה, פשוט נהננו מהרגע וניצלנו אותו עד הסוף. טוב נו, כזה הוא היה, ילד טבע בן ארבעים שזורם עם הייקום.
אפילו מספר הסטוצים הבודדים שהיו לי, מכולם יצאתי עם זכרונות טובים. ולא שלא היו זכרונות פחות טובים, אבל הם היו שוליים לעומת הטוב, וחוץ מזה שאני באמת מאמינה שאין שום טעם ברגשות שליליים ושום רווח לא יוצא מזה.
אבל אני חושבת שבבסיס כל זה עמדה האמונה שלי בעצמי שאני נמשכת לבחורים טובים, שאין מצב שאני אמצא את עצמי נמשכת למישהו פוגעני ודורסני. כל כמה שאני תמיד אומרת שאני לא יודעת לקרוא אנשים, ושפעם זה גרם לי להתייחס לכולם בחשדנות בסיסית והיום אני מניחה שבכל אחד יש משהו טוב ומתאמצת לראות את זה, עדיין האמנתי שאני יכולה להרשות את זה לעצמי כי דיפ דאון, בווייב התת הכרתי, אני כן קולטת את הבנאדם וכן מזהה את הטוב שבו.
פחחח.. קולטת עלאק.
בלעעע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
