אז אחרי כיבדון נפשי, שאתמול בערב התבטא גם בכיבדון פיזי, אני מחליטה שמיציתי. די. היה עצב הפרידה הראשוני, נמשך לכעסים ואיכסות שהתנקזו החוצה והפכו אותי מפלצת שליליוּת שוצפת, ונחתם בדיכאון קיומי בלתי נמנע בעליל. ועכשיו מגיע שלב הנחישות הכמעט-לא-מפוברקת-בכלל-רק-קצת של סעי לשלום המפתחות בפנים מיצינו את ההתאבססות על מה שהיה ומה שלא היה ולמה זה מגיע לי ואיזה בעסה העולם ומה קרה לחיים היפים שתככנתי למגנט לעצמי ואיך אני ממשיכה מכאן הלאה.

אז ככה אני ממשיכה. בחזרה לשגרה הקלילה, לרחובות האהובים שכבר מתחילים להריח בהם ניצנוציי סתיו, לפאבים ולכתיבה, ובעיקר לשמחה ולחיוכים, ולא מעניינים אותי כל הפסיכים בעולם!

והברווז כפרעליו לא איכזב אף ברגעים הכי שפופים, וכל פעם שעברתי לידו עשה לי לחייך בלב. חבל שהוא לא רץ לראשות העירייה.

מישהו שמע משהו על האלו החדשים שנקראים "רוב העיר"?

* * * * *

בשבת הצטרפתי לסטלן והמקסימנית לכמה שעות לים. הצטרפות לא מתוכננת, אז לא  טבלתי, אבל היה כייף סתם לשבת בצל השמשייה ולצפות בעוברים והרוחצים. יש משהו מרגיע בחוף הים, אפילו כששבת והוא עמוס מהרגיל (טוב, לא עומס של אוגוסט, זה כבר לא מרגיע ולא נעליים, אבל עכשיו כבר סבבה אפילו בשבתות).

והיה את המטקאיסט הסטייליסטי הזה, שדווקא מאוד מצא חן בעיני הלוק המושקע שהוא דפק לים. הפס על הכובע התאים לצבעים של הבגד-ים המגניב, ולא רואים בתמונה אבל השלימו את הלוק משקפי שמש מוכספות. אם היה לי כח להקים את עצמי ממקום מרבצי הייתי מנסה לתרום אותו לאיילוק, אבל התעצלתי.

* * * * *

והיו בים אבא ושני ילדים שהעיפו עפיפון ציפור צבעוני ומשמח, לא רחוק ממקום חנייתו של קנו כתמתם, ואחד הילדים שיחק בכדור צהוב, והכל היה צבעוני והסתדר כל כמה שניות לתמונה מושלמת. ושוב, ממקום מרבצי העצל, פיספסתי את רובן. אבל הנה שתיים שתופסות קצת מהווייב.

לכמה רגעים הרגשתי כמו באיזה סרט קסום עטור סימבוליזם על חופש ופשטות והימצאותו של היופי בכל אשר תפנה מבטך. ככה זה בחוף, אי אפשר לאבד לגמרי את האופטימיות.

אתמול לפנות ערב קפצתי עם הסטלן לים. אני פחדנית רצח בכל מה שנוגע לרכבים דו גלגליים, ובכל זאת אני נותנת לנבחרים שבחבריי המסטולים להרכיב אותי לנסיעות קצרות (מספר שאיפות מקדימות און מיי ביהאלף עוזרות בקטע הזה) שבמהלכן רצות לי בראש סצינות מפורטות איך אנחנו מחליקים עם כל עצירה פתאומית או אוטובוס שחותך או רכב שבולם בפתאומיות או הולך רגל סהרורי שחוצה באמצע הכביש או כל תחלוא דרך אחר. בערך בשלב שבו הדמיונות הופכים ויזואליים מדי (קילופי עור א-לה נארל מבאפי) אני תופסת את עצמי ומייד מתרכזת בדברים משמחים כמו הרוח בשערי (הקצוץ וחנוק בתוך קסדה שמועכת לי את האוזניים), תחושת החופש הפראית (עוד בלימה פתאומית והתחמקות של הרגע האחרון מאוטובוס שמפתח יחסיי קירבה עם המכונית לצידו), והים שמתגלה אלינו במורד רחוב פרישן (בלי התחכמויות, זה באמת רגע קסום כל פעם מחדש), בעודי משננת "מחשבה יוצרת מציאות, מחשבה יוצרת מציאות".

תוך דקות ספורות אנחנו צועדים על החול לעבר ים גועש וצבעים של סוף יום. הכוסון כבר התמקם אל מול הנוף וסוקר את כוסיות החוף, אנחנו מצרפים סדין ללונגי, מוציאים את הבירה והפיצוחים ושני מגולגלים שהכינונו מבעוד מועד, ופוצחים בריטואל הקבוע של פיטפוטיי נגה ומאדים. הסטלן והכוסון הם שני מקורות מידע אמינים ובטוחים לנבכי המח הגברי. מחד הם נראים מצויין ועברם עתור התנסויות ותובנות, מאידך שניהם בזוגיות ולפיכך מחונכים לשיחה תרבותית בגובה העיניים (שזה כמה ס"מ למעלה, לאלו מבינכם שפיספסו).

הירושלמי מצטרף לא הרבה אחרי, כולו בהתלהבות של בואו לים בואו לים. בין נשיפה לנשיפה אנחנו מהנהנים בעצלנות, ובסוף הוא נשבר ומסתער לבד על הגלים. אנחנו מהופנטים מהג'נגלן שנמצא כמה מטרים מאיתנו ומקפיץ באוויר לא פחות משבעה כדורים, המטקאים שמפליאים בהתמסרויותיהם, ושני זורקי פריזבי מיומנים במיוחד. תוסיפו לכל זה רקע של שקיעה וקיבלתם יופי מזוכך של אחה"צ תל אביבי נטול צרפתים ומשפחות עתורות ילדים. אוגוסט נגמר, השבח לאל, והאוויר מנשב רוחות סתיו נעימות.

הירושלמי חוזר רועד, מישהו במקרה הביא מגבת? אנחנו מסתכלים עליו במבט של יא קרוע מאיפה באת לנו עכשיו עם ההתלהבות הירושלמית שלך, תן לעשן בשקט. הוא מתיישב בהשלמה ומתייבש ברעידות קלות.

השמש בשלב הזה שכל דקה היא בגובה אחר ובצבעים עוד יותר מטורפים, ואני מוצאת את עצמי מוציאה את המצלמה, מצלמת באובסס, מחזירה לתיק, ושנייה אחרי מוציאה שוב. מעייף הקטע הזה, אבל אי אפשר להיגמל.

רגע אחרי שהכדור הוורדרד נעלם סופית אנחנו מתחילים להתעטף ומחליטים להתקפל. כן כן, הרוח הקרירה זה מה שהבריח אותנו אתמול בערב מהים.

אני יודעת אני יודעת, היום צפויה התחממות, והסופ"ש חזוי להחזיר עומסי חום ליושנם ולהשכיח מליבנו את ההקלה הרגעית.

אבל אני יורדת היום בערב דרומה, אז לפחות מהלחות המעיקה אני לא אסבול, וחוץ מזה שאתמול זה היה לגמרי סתיו ואני הייתי לגמרי בהיי.

* * * * *

הידעתם? 100 ג' פיצוחים מכל סוג = 13 נקודות.

13 פאקן נקודות!

ג'יזס קרייסט ולהקתו, אם הייתי יודעת את זה מראש לא הייתי נוגעת ולו בפיסטוק אחד אתמול בים, שלא לדבר יורדת על שקית שלמה.

אבל בגדול אני ממש ממושמעת בתקופה האחרונה, ואני שמחה לבשר שהירידה חזרה להתקדם בקצב סביר, ואני כבר כמעט במינוס שבע מאז שעליתי על המשקל וקלטתי שהעלתי את כל מה שירדתי בשומרי משקל. עוד אחד למנאייק, ואני חוזרת למשקל בו הפסקתי את הדיאטה בשנה שעברה, ומשם אני מתכוונת להתחיל לצעוד בדרך הלא מוכרת למשקל הסביר.

אני לא ממש מצליחה לדמיין איך זה יהיה, בכל זאת, הכי מעט ששקלתי בשנות בגרותי זה משהו כמו שני קילו פחות מעכשיו, שזה משהו כמו אקסטרה שמונה אם אני שואפת למראה נורמלי. וכשאני אומרת נורמלי אני ממש לא מתכוונת אנורקסי. מי מכם שזכה להכיר את אחותי הקטנה והמהממת יודע על מה אני מדברת. בחורה שנראית מהמם, אבל רחוקה מלהיות רזה במונחים המקובלים בחברתנו המעוותת. אז בדיוק עכשיו פיטפטנו בטלפון ושאלתי אותה כמה היא שוקלת, והיא שוקלת שמונה קילו פחות ממני, שזה שני קילו יותר ממה שהיא בד"כ כי היא בחודש השביעי להריונה. כן, כן, המלכה הזאת מצליחה לשמור על הגוף שלה גם כשהיא בהריון, והיא נראית מהממת מתמיד. בקיצור, בין שמונה לעשרה קילו פחות מעכשיו זה היעד הסופי שלי. ותודה לאל על שומרי משקל ועל השיטה הכה שפויה שלהם. באמת ובתמים, זאת הדיאטה הכי בריאה שיצא לי אי פעם לעשות.

* * * * *

איזה כייף לגור בתל אביב, איזה כייף לעבוד מהבית, איזה כייף שיש לי עוד חברים שעובדים מהבית, ואיזה כייף שיש לנו ים, פה, ממש במרחק הליכה.

חסקה זאת ההמצאה הכי פוטוגנית של הישראלים

רספקט

סאן ג'אגלינג

תהייה קיומית

זהו, נגמר?

נגמר