הבוקר כשיצאתי לשיטוטיי השישי שלי גיליתי שכנראה נפלה בעיריית ת"א ההכרעה, החורף כאן, ואיתו הגיעה היום גזירת הורדתו של הברווז. גופתו המרוקנת עדיין מתנופפת ברוח על גג העירייה (חדי העיין יבחינו בקצוותיה המתנפנפים בתמונה פה למעלה) ובוודאי תאסף ליוצריה בימים הקרובים. השמועה אומרת שהוא מורד לתקופת החורף לתחזוקה ושימור, ויוחזר כלאחר כבוד עם בוא הקייץ הבא. אני אישית מקווה שיש ממש מאחורי השמועה, הברווז היקר קישט את ימי ותמונותי לרוב, ולי אישית הוא מאוד יחסר בנוף העירוני.

אז בינתיים, פוסטתמונות פרידה מהצהבהב המשמח שעשה לי את הקייץ קצת פחות מעיק, ואת בניין העירייה קצת פחות מכוער.

ביי ביי דאקי.

* * * * *

* * * * *

מומו כפרתי עשתה לי לחג הפתעה מדהימה וציירה לי את הברווז! לא יכלתי לבקש לי מתנה שווה יותר.

אתמול בערב הסתובבתי עם הפרנקופיל וילדיו הבונבונים בנמל ת"א. מסתבר שהיה שם קמפיין פירסומי של קוקה קולה שכלל הצבת עשרות מסגרות בכל מיני מיקומים לאורך הדק. בשיטוטיינו כבר לא מצאנו זכר לפירסום עצמו, אבל המסגרות עדיין שם, חפות מכל לוגו ומהוות מסגרת צילומית מגניבה לאוהבי ההקלקה שבינינו. שקוף שהקלקתי כאילו אין מחר.

* * * * *

לפני השיטוט בנמל מילאתי את חובתי האימהית ולקחתי את הפוצ'ול לחיסון השנתי. תשמעו, זה כבר לא עניין פשוט ללכת איתו ברגל את כל הדרך לוטרינרית. מצאתי את עצמי מחליפה ידיים כל כמה דקות, ואני לא בחורה ענוגה וחלושה. כשהגענו לוטרינרית וידאתי את חשדותי ואכן, גדול גדל הפצלוח הקטן והוא שוקל בימים אלו 6.2 קילוגרמים שלמים. הוטרינרית המקסימה, שזוכרת אותו מיומו הראשון ככתם ג'ינג'י קטן ורושף מכונס בפינת ארגז קרטון, הריעה בהשתאות להתפתחותו המרשימה. אני בתמורה הרעתי במחאה על הבטחות השווא שעם הגיל והמשקל יירגע מזגו המוטרף. כמו שהיא אמרה, עכשיו במקום מופרע קטן יש לי מופרע גדול.

אבל הוא התנהג למופת לאורך כל החוויה, גם בדרך לשם כשהוא כולו מוקסם מפלאי הרחוב ובפיו אף לא יללת היסטריה אחת (להבדיל מהחתולה הקודמת שלי שמרגע הכניסה לכלוב הנשיאה היתה עוברת ליללות מצוקה קורעות לב), וגם במרפאה עצמה בה הוא לא הניד עפעף באף אחת מהזריקות (אחת חיסון ואחת תילוע, כי שתינו הסכמנו שאין טעם לנסות אפילו לתת לו כדור).

וגם היא הכריזה פה אחד שהוא חתיך הורס, וברור שבליבי פנימה התמלאתי גאווה אימהית.

(תוספת מאוחרת: שלא יגידו שאני רק משמיצה, יש לו גם רגעים רגועים ומתוקים,

בעיקר כשאני מקלידה והוא מתמקם עלי בתנוחה החביבה עליו, מנטרל לי את יד שמאל לתמיכה,

דוחף את הראש שלו בשקע של הכתף, מתכרבל ומגרגר. מתוקי קטן ושמנמן.)

* * * * *

אחרי השיטוט בנמל חברתי לעו"דית לנישנוש אלכוהולי בהאוונה, פינת חמד קובנית על פרישמן דיזינגוף. מסתבר שבימי ראשון יש במקום קרנבל מוחיטו, מה שאומר שעל כל מוחיטו אתה מקבל עוד אחד חינם (מה שהופך מחיר כל אחד ל-20 שחשחים בודדים).

המבצע הוא פר סועד, אז נאלצנו לגמוע כל אחת לא אחד כי אם שני מוחיטאי ענק שהגיעו בכוס חצי ליטר (!) ובשלל תוספות מחית-פרי-קפואה מגניבות. אני שתיתי מוחיטו מנגו (יאממי) ומוחיטו מלון (טיפה מתוק מדי), והיא מוחיטו גויאבה (שהיא אהבה כל כך שדבקה בו גם בהזמנה השניה). לצד השתיה פינטזנו על המבורגסה הוואנה, שהבטיחה ערבוב אטרקטיבי של בשר בקר ובשר לבן במילוי גבינת אמנטל והאם, ופנטזיותנו התנפצו כמו גלים על השובר כשהסתבר שדווקא היום אין. אז התפשרנו על שניצל ענק ופירה (אכן ענק, אבל דק השניצל הזה, דק!) ומנת אורז וירקות מוקפצים במחבת בקארי ומנגו (משובח ביותר).

כשביררתי עם המלצרית מה כמות הרום במשקה (מנה וחצי), והתפלאתי שלמרות הכמות הנדיבה האלכוהול לא מורגש, היא הפצירה בי בחיוך לחכות עם הקביעה. צדקה. שובב ביותר המוחיטו שלהם, מרגיש הכי קליל, אבל הביתה לא ממש הלכנו בקו ישר.

אול אין אול, חוויה מומלצת בחום הקרנבל מוחיטו שלהם.

* * * * *

חביב הקטע הזה של המסגרות. גם מוסיף עניין צילומי, וגם גורם לעיין להתמקד על מי שלרגע מתמסגר מתוך הנוף.

* * * * *

בדרכנו חזרה כבר התמסרתי בחזרה לנישה הצילומית החביבה עלי בימים אלו. יכולות עצירת הנשימה שלי משתפרות פלאים, אני חושבת לעשות הסבה מקצועית לטרייפוד.

* * * * *

* * * * *

* * * * *

* * * * *

* * * * *

בהליכה המתנדנדת חזרה מהוואנה לא פסחתי, כמובן, על ביקור אצל הברווז. יש לי בתנור פוסטתמונות שיוקדש אך ורק למשמח הצהבהב הזה, אבל בינתיים אני רק אגיד שזה שפתאום החליטו להאיר אותו נקודתית לא עושה לו חסד. לפני כן עדיין ניתן היה להבחין בו בזכות תאורת הקבע של הכיכר, והיתה לו רכות כזאת של טישטוש לילי. התאורה הממוקדת הופכת אותו לחזיון קריפי משהו.

מה שבטוח, למזרקת הכיכר המג'וייפת התאורה הלילית עושה רק טוב.

* * * * *