אם תעלעלו מחר בזמנים מודרנים (ידיעות) תתקלו בין היתר בכתבה שעשיתי על האנונימיות בבלוגים ומה קורה כשהיא נפרצת. ברוח הכתבה, כל המרואיינים מוזכרים בכינויים הבלוגרי בלבד, וכנ"ל אני.

בין היתר יש שם אזכור של נושא אינטימיותו של המרחב הוירטואלי, ואיך שדווקא בגלל אינסופיותה של הרשת הבלוג מרגיש מבודד היטב ומוסתר להפליא. אז בדיוק בעניין הזה, יש מצב שממחר תהיה לבלוג חשיפה קצת יותר גדולה מכרגיל. לא בטוח, בכל זאת מדובר כאן על כתבה במדיה המודפסת ולא הדיגיטלית, ואין לינק לבלוג רק ציון שמו ושהוא בישרא. ועדיין, הסיכוי קיים, ומי שקורא ומגיב כאן על בסיס קבוע צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה כאן טיפה חשוף מהרגיל בזמן הקרוב.

* * * * *

ואם כבר באנונימיות עסקינן, גם לי היו פיתולים רבים במסע אל ומהאנונימיות. התחלתי עם חברה טובה שקראה כאן מהיום הראשון, וכינוי שהיה קרוב מאוד לשם האמיתי שלי. המשכתי למעבר בלוג, שינוי כינוי, והחבאת הבלוג מפני חיפושים בגוגל ולינקוקים בדף הראשי. ולאט לאט, הפעם מתוך הבנה ברורה של מה שאני עושה, שחררתי עוד קצת ועוד קצת. לא כאן, כאן הכל נשאר אנונימי, ובכוונה. מי שמגיע לכאן במקרה, לא בהכרח צריך לדעת איך קוראים לי ואיפה אני גרה. אבל ליותר ויותר מכרים ובני משפחה סיפרתי על הבלוג, אחרי שהסכמתי עם עצמי שאני סבבה לגמרי עם זה שהם יקראו כאן. ועכשיו, עם פרסום הכתבה, קרוב לוודאי שכל מי שמכיר אותי ובקשר טוב איתי ידע שיש לי בלוג. וגם עם זה סבבה לי. וגם אם יגיע מישהו שיגלה תוך כדי הקריאה שהוא מכיר אותי ויספר לי, גם סבבה. פעם המחשבה הזאת היתה מטרידה אותי, היום השלמתי עם מה שכתוב כאן, הורדתי לטיוטא את מה שעדיין עיקצץ לי, וכל דיכפין יתיי ויקרוא.

 וזה מדהים איך כל אחד עובר תהליך אחר עם הבלוג שלו והאנונימיות שלו בבלוג, זה אחד הדברים שהכי נהנתי מהם באיסוף החומר לכתבה. אני לא באמת מעורה באקדמיה ובמחקרים שבטח נעשו על בלוגים, אבל קיבלתי תאבון להעמיק בזה יותר. אתם מוזמנים להמליץ וללנקק חומר קריאה אונלייני.

* * * * *

הסברנו היום לאמא שלי מה בדיוק הקטע עם הברווז על העירייה ולמה הוא שם, ועל זה שהוא היה אמור להיות חודש והוא שם כבר נצח, ואיזה כייף זה ללכת בקינג ג'ורג ולראות אותו מבצבץ מעל העצים, והכי כייף זה להרים את הראש כל פעם שעוברים שם ולראות אותו מהנהן לשלום. אפילו ביום הכי מעוך, כל מה שאני צריכה זה הנהון קטן ממנו ואני מחייכת, בחיי.

(יוטיוב)

במוצ"ש אמא הזמינה אותי ואת שתי אחיותיי לערב בנות משפחתי. סושי למנה ראשונה, ולמנה העיקרית: הפקה מקומית של תאטרון בית צבי למחזמר קאטס.

עם כל כמה שזה נחשב ממש אאוט לאהוב את קאטס אני מודה פה קבל עם ובלוג, אני מתה על קאטס! ראיתי אותו לראשונה בלונדון, לפני שנים רבות, והתאהבתי. אח"כ גם בניו יורק. והיה לי את תקליט הפסקול, והתוכנייה, ופוסטר, וחולצה. דה הול ניין יארדס.

עם השנים הוא קצת השתכח ממני, אבל כשאמא הציעה שנלך לא היססתי. נכון, הפקה מקומית. נכון, בעברית. אבל קאטס. וחוץ מזה, התכנסות של ארבעתנו זה לא משהו שבשגרה. עם כל המתחים, ומשקעי העבר, וריבי ההווה, בסיטואציה הנכונה אנחנו מכונת צחוקים משומנת היטב. בד"כ מושא הצחוקים היא אמא, והיא משתפת פעולה בשמחה, וכל אחת מאיתנו תורמת בדיוק את המשפט המתאים בסינכרון הנכון וכולנו צוחקות עד דמעות. ואמא צוחקת עד כדי מיני-התקפת אסטמה, מה שגורר עוד גל צחוק פרוע מארבעתנו. וזה כייף, כי ביומיום המתחים גוברים על האהבה, וזאת לא מדברת עם זאת, וזאת כועסת על ההיא, והכל חד וחותך וקצוב. אבל ברגעי קסם נדירים כמו במוצ"ש האחרון אני נזכרת כמה כייף זה אחיות ואמא כמו שיש לי.

אז מתודלקות בסושי וצחוקים נכנסנו והתיישבנו בשורה הראשונה. על הבמה, ליטרלי. לא ממש חכם כשמדובר במחזמר שבו כולם עטויים חליפות לבד כבדות, מקפצים שרים ומזיעים.. שלא לדבר על זה שהיינו בצד הבמה, אז חוץ מלאבד את אפקט המראה-הכולל בשירים שבהם כולם שרים ורוקדים ביחד, גם היו רגעים שלא ראינו את ההתרחשות הראשית כי החתולים שעמדו בצד הבמה הסתירו לנו.

אבל, וזה אבל ענקי, כל זה לא שינה בכלום. ברגע שהאורות כבו והמוזיקה התחילה, הייתי חזרה בלונדון, בפעם ההיא הראשונה, כשישבתי כולי מתפעמת ומתלהבת.

ולא שינה שההפקה המקומית, דלת התקציב, לא השתמשה בשלל אפקטים גרנדיוזים. הם היו כאלו מקסימים ומוכשרים, דלות התפאורה והאפקטים רק העצימה את ההערכה שלי כלפיהם.

ולא שינה שהשירים היו בעברית. נהפוך הוא, התרשמתי ביותר מהתרגום המשובח. בייחוד התרגום של memories, שחבל שאין לי אותו פה כדי לצטט, כי הוא היה כל כך יפה ומרגש שהוא אשכרה הצליח להפיח חיים בשיר הכל כך לעוס הזה.

והשחקנים הצעירים היו כל כך חתוליים, שזה היה פשוט תענוג להסתכל עליהם. הם כל הזמן היו בתוך הדמות, גם כשהם עמדו בצד כשחתול אחר שר ורקד. הם התמתחו, והתגפפו, והתלקקו, והיו פשוט מקסימים.

אז הנה טעימה קטנה מההפקה הבריטית: השיר האהוב שלי מכל שירי המחזמר, השיר על מקאביטי החתול המיסתורי.

חתול תעלול מתוחכם שמהלך קסם על כל החתולות ומהתל בסקוטלנד יארד. כמובן שהוא ג'ינג'י, איך לא?

(יוטיוב)

פוסט על מחזמר חתולים שנחתם בשיר על חתול ג'ינג'י, נראה לכם שאני לא אצרף כמה תמונות של הג'ינג'ון הפרטי שלי?!

פעם אחרונה שפיסטתי תמונות שלו היתה לפני טיפה יותר מחודש, הוא קצת גדל מאז..

רגע של פשע

(הממ.. אמא בסלון.. זמן מצויין להעיף את בקבוק הסבון,

להתעלל בסקוטש, ולשתות מהמים שעמדו יומיים בכלים שבכיור)

רגע של מטריקס

(שידת ה-LCD היא מחוץ לתחום כי הוא נוטה לשרוט את המסך,

אבל הוא היה כל כך מרוכז במטריקס שלא היה לב להוריד אותו)

רגע של שינה

(מעייף נורא להציק לאמא נון סטופ)

רגע של עין גדי

(הוא מת על הקרטונים של עין גדי. נכנס, יוצא,

קופץ, מתחבא, וגורר אותם בכל הבית)

אה וגם, היום לפני שנה פתחתי את הבלוג.

 בלוגולדת שמח