קמתי רגע למטבח להביא משהו ובדרך הצצתי על השעון. חמש וחצי. אור מלא בחוץ. נזכרתי שבשעה כזאת בחורף כבר היה חושך מצריים בחוץ, וכמה זה ביעס אותי שהימים קצרים. רגע. אבל עכשיו אני מתבעסת מהחום והלחות שמשאירים אותי בבית רוב שעות היום. אז מה נהיה, מתבעסים לא משנה מה?

ואז קלטתי, אני אוהבת את האביב והסתיו. עונות הביניים הן מושלמות, הימים לא קצרים מדי ולא חמים מדי, רוב הזמן בהיר ונעים, השיטוט בחוץ הוא תענוג טהור, והכל פשוט לאבי דאבי. נו, לא מפתיע, מזל מאזניים, פלא שאני אוהבת עונות מאוזנות?

לא שאני מבינה גדולה במזלות, ממש לא. ויש בי את הפקפוק הטבעי בהחלת שתיים וחצי שורות בעמוד האחורי של ישראל היום על כמות בלתי הגיונית של אנשים. אבל לפעמים אני קולטת דפוסים חוזרים, כמו למשל המשיכה הטבעית שלי לבני מזל עקרב. מתה עליהם, נשים וגברים כאחד, מימיי לא יצא לי להכיר עקרב שלא מתתי עליו במקרה הרגיל או הסתדרתי איתו מצויין בגרוע.

אז אולי יש בזה משהו.

וליבנו האטום והקר

יתרחב וינשום

* * * * *

ממתק קטן לקינוח. אין כמו שני בריטים עסיסיים שחוברים יחדיו בחדש של וודי אלן. אז על הסרט עצמו כבר קראתי כמה שורות ביקורת מאוד לא מחמיאות, אבל מה אכפת לי?! קולין ויואן?!!!!!! אחחח.. תענוג. הבעיה היחידה שאולי תהיה זה המבטאים, הבנתי שהם משחקים שני אחים לונדונים, מה שאומר שבטח לא יבוא ביטוי מלוא תפארת מבטאם הסקוטי והאירי. אבל גם ככה אני מוכנה לקבל אותם. יאאאמי!

מסתמן שסוף השבוע הבא עלינו לטובה הולך לספק את אחת הסטיות היותר קשות שלי.

מגיל צעיר התפתחה אצלי ההפרעה הזאת, ועד היום אין לי הסבר מדויק למה. אני נוטה לפתרון הפשוט ומאשימה את הגילגולים הקודמים. לא מצאתי הסבר אחר לחיבור העמוק שיש לי לממלכה המאוחדת. המבטא מתנגן כמו שירה ענוגה באוזני, עושה לי טוב על הלב. כל נחיתה בלונדון מרגישה לי כמו הגעה לבית השני שלי. ההומור הכי מצחיק אותי, הכדורגל הכי מדליק אותי, התרבות, המוסיקה, הסרטים, הכל. כל מה שקשור בבריטניה עושה לי את זה.

פלא שהתאהבתי בספייק מהרגע הראשון?

כשאני מטיילת אני בדרך כלל מצתוותת באופן טבעי לתרמילאים בריטים. יש לי איתם שפה משותפת מהשניה הראשונה. הם מתלהבים מהפתיחות והישירות הישראלית, וכשהם מגלים את כישורי השתיה שלי אנחנו הופכים חברים בנפש. אני? אני רק תתנו לי לשבת ולהקשיב להם כל הערב.

כל מונדיאל וכל אליפות אירופה אני עם אנגליה. במונדיאל הקודם היה לי דגל לבן-אדום ענקי שהייתי כורכת סביבי בכל משחק. במונדיאל הנוכחי לא מצאתי אותו אז הסתפקתי בדגל קטן על מקל שניפנפתי באדיקות. כל מונדיאל וכל אליפות אירופה אני נפרדת מהם לשלום, בדרך כלל הרבה לפני הגמר, אבל זה לא משנה לי כהוא זה.

בשבת אני אעודד את ישראל. זאת הפעם היחידה שאני מרשה לעצמי להיות בעד הנבחרת שמולם. לגיטימי.

ביוני האחרון קפצתי לשבוע באנגליה, אחרי כמה שנים טובות שלא הייתי. יש לי חבר טוב שגר בעיירונת שממוקמת כשעה וחצי דרומית ללונדון. כל פעם שאני באנגליה אנחנו נפגשים, לפעמים הוא מגיע ללונדון, לפעמים אני מתארחת אצלהם ליום יומיים. הפעם שילבנו. התארחתי אצלהם בשישי-שבת, ואז הוא הצטרף אלי ליום ראשון בלונדון, שם נפגשנו עם חברנו האירי המשובח. האירי מתגורר בשנים האחרונות בשוויץ, עם חברתו השוויצרית, אבל כמו גדול (וכמו תמיד) הוא דאג לסדר קפיצת סופ"ש ללונדון ברגע שסגרתי תאריכי ביקור.

וכמו תמיד, נפלתי על שבוע של מזג אויר מצויין. יש לי קטע כזה עם אנגליה. אז הסופ"ש בקאנטרי היה מושלם. אני והאנגלי הקדשנו את השישי לטיול רגלי ארוך ומסועף עם אג'נדת צילום יוצאת דופן. יש אתר שממפה צילומית את כל אנגליה, והוא מזמין את גולשיו לצלם ולשלוח תמונות לכל הריבועים (grids) שעוד לא "כוסו" על ידי אף צלם אחר. אז הדפסנו מפה, סימנו את הריבועים הבתולים באזור בו תכננו לטייל, לקחנו את הגי-פי-אס והמצלמות ויצאנו לדרכנו.

לא יכלנו לבקש יום מושלם יותר להליכה, צילומים, ובירה בפאב המקומי.

ואם חשבתם שהוביטים גרים בניו-זילנד, אז זהו, שלא. שם זה רק תפאורה לסרט.

בקאנטריסייד באנגליה זה באמת נראה ככה.

ביום ראשון, בלונדון, שיחקנו אותה תיירים. עם כל הפעמים שהייתי בעיר המדהימה הזאת, מעטות הפעמים שעשיתי דברים תיירותיים פרופר. אבל הפעם השלמתי חוסרים בגדול.

לכבוד יום הולדתו של האנגלי פתחנו את יומנו ב- London Eye.

הולך בלי להגיד שהיה לנו יום מושלם, מה שאומר שהרווחנו 360 מעלות של נופי לונדון עוצרי נשימה.

אח"כ חברו אלינו האירי והשוויצרית שלו.

האנגלי והאירי ואני לא נפגשנו כשלישיה המון זמן. הכרנו, שלושתנו, לפני כעשר שנים בעיירה קטנה ונידחת בצפון ארה"ב, שם העברנו חמישה שבועות של היי טק בימים ושתיה פרועה בלילות, ומאז נשארנו חברים טובים. אבל לאורך השנים כמעט תמיד יצא שנפגשתי עם כל אחד מהם בנפרד, והפגישה המשולשת היתה מרגשת במיוחד.

השוויצרית המתוקה של האירי היתה חדורת מוטיבציה לתייר את לונדון, ואנחנו שיתפנו פעולה. שייט על התמזה, שיטוט בגריניץ'. תיירים. אבל תיבלנו את השיטוט בהרבה עצירות פאבים. בשעות אחה"צ המוקדמות קלטתי שאני מתחילה לפתח הנג-אובר.. אז מיד שתינו עוד קצת.

אין כמו לונדון, ביחוד ביום שמש על כוס בירה קרירה.

והיה גם יום שיטוטים ופיקניק סושי בהייד פארק עם חברתי התרמילאית, בחורה אנגליה שהיתה שותפתי למסע בדרום הודו. והתארחות אצל זוג חברים, האנגלי והבלגית, שגרים כחצי שעה צפונית ללונדון. והרבה אוירה, ורחובות לונדון, ובירה, וטייק אווי הודי, ופיש אנד צ'יפס עם המון המון חומץ ומלח, ודגלים לבנים-אדומים בחלונות לקראת המונדיאל המתרגש ובא, והפציעה של רוּני שהעסיקה את כולם, ודגלונים, ומגנטים, וחולצות, וחוברות, וכל מה שרק יכול להיות קשור לכדורגל.

ומבטא. משובח. מכל כיוון, בכל מקום, כל הזמן.

אחחח.. איזה כייף האנגליה הזאת.

הערב כמעט ויצא לי לבלות עם אוהדים בריטים. בסוף זה לא הסתדר. מה שכן הסתדר זאת יציאה הזויה של קבוצת חברים, וחברים של חברים, ואחת עלמק כפרעליה, ומכרים רחוקים שעכשיו מוכרים קצת יותר, ושיטוטים מהפאב לדיינר לפאב והביתה ברחובות עירי האהובה שלעולם לא נרדמת. וחוץ מהתחלת הערב עם אחותי ובנזוגה, שום דבר לא היה מתוכנן, והכל זרם הכי כייף שאפשר.

מחר אני מתכננת התערות אקטיבית בהמונים הלבנים-אדומים. לא ממש ברור לי מה הולך להיות בהפנינג בפארק הירקון, אבל יש לי הרגשה שיהיה שמח.

מזג אויר טוב, בירה, והמוני בריטים. איך לא יהיה שמח?

אתם באים?