לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


we cannot all do great things, but we can do small things with great love
Avatarכינוי: 

בת: 55





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

it's a sad sad situation


שדה תעופה עושה לי להרגיש כייף, לא משנה למה אני שם. אתמול חיכיתי שם לאחותי, שבאה לאסוף את אבא שלי. הגעתי הרבה יותר מדי מוקדם, אבל לא היה אכפת לי. אני אוהבת להסתובב בשדה גם כשאני לא בדרך לשום מקום מרגש. ובשדה החדש אפשר להתחכך קצת בעומדים לטוס רגע לפני שהם עוברים את הבידוק הבטחוני, לקנות איזה דיוידי בצליל, לנשנש טורטיה עוף ב-10.5 ש"ח במקדונלדס (המלצה של מומו שבאה לי בול), או סתם לשבת על הבר המתכתי הארוך שמול החלונות הענקיים ולהסתכל על המטוסים דרך דמעה שקופה.

אתמול גם נסעתי לשם, פעם הראשונה, ברכבת. אחלה רכבת. גם תדירות סבירה (פעמיים בשעה), גם מגיעה תוך איזה רבע שעה. ורכבות עושות לי להרגיש אנגליה, אז בכלל.

 

 

* * * * *

 

הסיבה שנפגשנו בשדה, כאן כבר נגמר החלק הכייפי. אח של אבא שלי, שהתמודד עם סרטן בשנתיים ומשהו האחרונות, נפטר בשעות הבוקר המוקדמות, ומהשדה נסענו ישר לבית הקברות.

 

מוות אחרי התמודדות ארוכה עם מחלה, שהלכה והחמירה והסתעפה, הוא לא מוות מפתיע. בטח ובטח לא כשבשבועות האחרונים המצב התדרדר סופית וכבר היה ברור שזה הסוף. מוות כזה הוא אפילו, באיזשהו מקום, מבורך. ימים שרובם תרדמת מורפיום, כשרגעי ההכרה המעטים מלווים בהמון סבל פיסי, זה ימים שאי אפשר לשאת אותם לאורך יותר מדי זמן. לא החולה, ולא האנשים שאוהבים אותו ומטפלים בו וכואבים את סבלו.

אבל מוות אחרי התמודדות ארוכה עם מחלה הוא גם פורקן, לכל הכאב והעצב והאובדן, שנשארו כולם עצורים עד לאותו הרגע. כי כשאתה מטופל במישהו אהוב שמתמודד עם דבר כזה, אתה מרוכז כולך בלעודד ולתמוך ולחזק ולטפל. כשזה נגמר אתה יכול סוף סוף לשחרר, לתת לעצב הגדול את המקום הראוי, להתרפק בלי רגשות אשמה על מה שהיה לפני, על מי שהוא היה לפני, להתגעגע, לבכות, להתחיל את התהליך הארוך של ההשלמה.

 

היה עצוב מאוד. הלב כאב על אשתו והבנות, שהיו מדהימות לכל אורך התקופה. על סבתא שלי, שזה הבן הראשון שהיא מאבדת, והיא נאלצת להתמודד עם זה לבד כי סבא שלי כבר לגמרי בעולם משלו עם דמנציה מוחית מתקדמת. על החבר הטוב מהישוב שספד לו באריכות ושבר לנו את הלב עם כל מילה. על דוד שלי, שהיה הגון וטוב ועם כל הסבל שהוא עבר בשנים האחרונות כל מה שאני זוכרת ממנו זה מבטים חמים וחיוכים שובבים. לא שיש כזה דבר הלוויות לא עצובות, אבל אני שוכחת כל פעם מחדש עד כמה המעמד הזה קשה מנשוא.

 

והיה גם מקומם. הבת הגדולה התחזקה בדת בשנים האחרונות. ככה זה אצל הדתיים, אומרים התחזקה. תכל'ס, חזרה בתשובה. סבא וסבתא שלי דתיים, ואבא שלי וכל אחיו ואחיותיו גדלו במושב דתי וחונכו חינוך דתי מסורתי, אבל עם השנים כל משפחת-המשך קבעה לעצמה את חוזק דבקותה במסורת, כשסבא וסבתא שלי היו הסמן הדתי, המשפחה שלי הסמן החילוני, ורוב השאר במקום כלשהו באמצע. דוד שלי ומשפחתו היו דתיים לייט על גבול החילוניים. בשנים האחרונות, כשהאחות הגדולה התחילה להתחזק (אררר.. המילה הזאת), שאר המשפחה התחילה להשאב איתה חזרה לדת, אבל לא בקיצוניות שלה. כמו כל חוזר בתשובה, עם ההתחזקות באה ההקצנה.

 

אז בהלוויה, מתי שהוא באמצע ההספדים סביב הגופה, התחילו שמועות שהנשים יצטרכו לחכות בסככה עד לאחר הקבורה, עד שהגברים יצאו מבית הקברות, ורק אז הן יכנסו ויעלו לקבר הטרי. ואכן, השמועות הסתברו כנכונות. הבת הגדולה יזמה מהלך-מחטף, שכנעה את הקיצוניים שבקהל נותני הטון, ולפני שהבנו מה מי מו קבעה עובדה בשטח עם ההגבלה החדשה והקיצונית להחריד שהיא רקחה.

אבא שלי ואחיו ואחיותיו זעמו, אבל זה לא היה הזמן ולא המקום לעשות שום דבר בנידון. ככה זה במחטפים. אז ישבנו בסככה וחיכינו בעודו נקבר בלי אשתו, בלי בנותיו, ובלי אימו לידו. אם מישהו היה מקריץ לי מגבלה כזאת בהלוויה של אחי הייתי מעיפה לו שתי כאפות ואומרת לו שילך לחפש מי שינענע אותו.

מצד שני, אם זאת היתה אחות גדולה ומשפיעה, כשאב המשפחה הוא זה שנקבר, אם המשפחה מותשת ומבולבלת, והסבתא, שבדרך כלל לא מתפשרת על עיניינים שכאלו, מוכת יגון ועל סף עילפון.. מי יודע.

 

אנד איטס גטינג מור אנד מור אבסורד.

בבית עצמו, בהתארגנות לשבעה, הבת המחוזקת שוב ניסתה לכפות חוקים נוקשים וליצור הפרדה בין אבלים לאבלות. אבל סבתא שלי, שכבר התאוששה וחזרה לעצמה, הכריזה חד משמעית שלא יקום ולא יהיה והלכה והתיישבה ליד הבנים שלה. ראבק! האשה הזאת גידלה משפחה דתיה למופת, ועד היום מקפידה על כל הילכות הדת, אז אם היא שמה את הרגל למטה ואומרת סטופ, זה אומר דרשני. כל המִתחזקים האלו וההיצמדות שלהם לאלפי פירושים ועשרות אלפי פסקי הלכה של שלל רבנים שהולכים ומקצינים מרגע לרגע, זה מדהים כמה שזה מזעזע. וכחילוני, אתה עומד אובד עצות מהצד כי אין לך מושג מה קיצוניות ומה היה שם קודם, שלא לדבר על זה שאתה מרגיש שמי אתה בכלל שתוציא מילה, הרי אתה ממילא מוקצה מחמת מיאוס בעיני הקיצוניים האלו. אבל אז מגיעה מישהי כמו סבתא שלי ומבהירה חד וחלק שעליה השטויות האלו לא עובדות, היא לא נולדה אתמול, והיא לא גילתה את הדת מחדש אחרי שנים של חילוניות. הדת היא דרך חיים בשבילה, היתה מאז ומתמיד. והיא יודעת מה חשוב ומה פחות. ומה שחשוב בשבעה זה להתאבל, ולעשות את זה עם האנשים הכי קרובים אליך, ולא, אם היא תשב ליד הבן שלה בשבעה זה לא יפגע בצניעות שלה. ג'יזס.

 

אבל כן, זאת מהות הפאנטיות, והיא דוחה אותי ותמיד תדחה אותי לא משנה באיזו צורה היא מתבטאת. אם בפוליטיקה, אם בדת, אם ברוחניות. אני מכבדת כל אדם באשר הוא, ובאמת מאמינה שצדיק או לא, איש באמונתו יחיה. אבל כשאתה הופך קיצוני אתה מפסיק לראות את האנשים שמולך, כל מה שאתה רואה זה את האמונה הצרה והמעוורת שאימצת לעצמך, וזה כל מה שמעניין אותך. וזה מקומם. ועצוב. אם אנשים איבדו עד כדי כך את האמונה שלהם בעצמם, וביכולת שלהם לנהל את חייהם, שהם צריכים עדת רבנים שתכתיב להם כל שני וחמישי מגבלה חדשה, זה בעיקר עצוב.

 

 

* * * * *

 

הבוקר זכיתי לכמה רגעים של עונג עם האחייניות המהממות שלי, נשמתי קצת אויר של דרום, ועליתי על רכבת חזרה. רכבת ב"ש-ת"א היא גם יותר יקרה מאוטובוס (יותר מפי שתיים), גם איטית יותר בשעות נטולות פקקים, וגם בתדירות של אחת לשעה. והגעתי רגע וחצי אחרי שהיא יצאה. אבל בסוף החלטתי שכן בא לי רכבת, אז חיכיתי, ושילמתי, והיה אפילו ארוך מהרגיל בגלל איזה עיכובון בדרך. אבל זה כייף רכבת, אין מה לעשות. בייחוד כשהיא לא עמוסה. והנוף זורם בחלונות הגדולים, והמיזוג נעים עד קר, ויש שירותים אז למי אכפת שאיטי, והכסאות מרווחים ונוחים, ואפשר לקום ולהסתובב אם נמאס לשבת, ואני אפילו יכולה לקרוא בלי לחטוף בחילה. אה ו, כמובן, אנגליה.

 

וכשירדתי מהרכבת קצת הרגשתי כאילו חזרתי ממקום אחר, ממציאות אחרת, חזרה ליומיום התלאביבי האהוב, לברווז שמחייך מלמעלה, לדירה המפנקת שמחכה לערסל אותי אל מול הטלויזיה לערב מעושן שירכך קצת את היומיים האחרונים, ולפוצ'ול תעלול שכבר הספיק לשרוט ולנשוך אותי בעוד התקף אטרף, אבל גם לגרגר לי באוזן ולאזן לי קצת את האנרגיות עם התדרים המרפאים שלו.

מוות הוא חלק מהחיים, וככל שאתה חווה אותו יותר, ככה אתה לומד יותר להשלים איתו ולקבל אותו. אבל זה לא עושה את זה פחות עצוב.

 

נכתב על ידי , 23/7/2008 15:46   בקטגוריות מה שלא הורג, ווי אר פאמילי  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חינה


בשישי אחה"צ שכבתי סרוחה ורצוצה על הספה בסלון ופיטפטתי בהנאה עם מומו יקירתי, מספרת לה את קורות היום הקודם, אותו ביליתי בעמל ההכנות לערב החינה של אחותי הקטנה.

מומו, כך הסתבר לי בהפתעה, מעולם לא זכתה להתארח בחינה מסורתית.

אח"כ חשבתי על זה וקלטתי שאולי זה לא כזה מפתיע, הרי גם אני בעצמי כבר מזמן שלא זכיתי לקפץ ולפזז באחת, ונדמה שמנהגן הולך ונעלם מנוף חתונותיינו.

ובאמת, כמה ימים קודם לכן פיטפטתי עם אחת מבנות דודי על עניין החינה, ועל שלל המשאבים הנפשיים, הפיזיים והכלכליים שארגונה דורש מאמי ואחותי האמצעית, והיא טענה שעם כל זאת זה כייף שהחלטנו לארגן גם חינה כי תכל'ס זה יהיה האירוע המיוחד ויוצא הדופן מכל שלל אירועי החתונה.

 


חינה היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה, ועפ"י המסורת באה לסמל את המעבר מחיי הרווקות לחיי הנישואין.

בעבר היה נהוג לקיים טקסי חינות בתימן במשך 7 ימים שלמים. הססגוניות והשפע נועדו לסמל את הרכות המשפחה והחוגגים לחתן ולכלה לחיי שפע, פוריות והצלחה. בסוף 7 ימי החינה נהוג היה לערוך את החתונה, ובכך לסיים את חיי הרווקות של בני הזוג.

חינות בעדות השונות נעוצות במקורות שונים, ומקורן ופירושן המילולי משתנה לפי הנהוג באותה העדה. יש שאומרים שמקור המילה חינה הוא מראשי התיבות של המצוות אותן מקבלת האשה מרגע נישואיה (חלה, נידה והדלקת נרות), ואותן היא חייבת לקיים, וע"י טקסי חינות מסמלת האישה את קבלת המצוות כהכנה למעבר לחיי הנישואין.

 


את החינה עשינו במושב של אמא שלי, אי שם בדרום הרחוק.

על מנת להפיק חינה תימנית אותנטית נשכרו שירותיה של מפיקת חינות תימניות אותנטיות, תימניה זקנה קטנה ואותנטית ביותר מאחד הישובים באזור.

את כל אותו היום בילינו בהכנות אירוח קדחניות, אמי אחותי האמצעית ואני, מתוגברות באחיה של אמי ומשפחתו, בת דוד יקרה וביתה הקטנה, חברה טובה של אמי ומטפלתה, ואבא שלי שהגיע ערב קודם מהניכר. בישולים, קילופים, חיתוכים, שיפצורים, פריסת השולחנות והכסאות בדשא של בית העם, קישוט המתחם, ועוד ועוד.

 

בשעות אחה"צ המאוחרות הגיעה התימניה הקטנה ופתחה במלאכת הפיקוד על קישוט והכנת הבמה לטקס. לשמחתי, אני הייתי באותן השעות בבית אחותי, מסיימת הכנות אוכל אחרונות ומשגיחה על האחיינית הקטנה. לשמחתי, כי מסתבר שהתימניה הקטנה התגלתה כדיקטטורית לא קטנה בכלל, ותיזזה ושיגעה אותם עד זוב.

 

לקראת תחילת האירוע עבר מרכז הפיקוד לבית אימי, שם הולבשו וקושטו הכלה והחתן המיועדים, בעוד האורחים מתאספים לאיטם בחצר הקדמית והאחורית ומתכוננים לפתיחת הערב ע"י ליווי הכלה והחתן מבית אימי לבית העם.

 


פרטי הלבוש הנהוגים בטקסי חינות תימניים נושאים איתם משמעות וסמליות רבה. לבושה של הכלה העתידית צנוע ומכסה את כל שטחי גופה, ובמהלך הטקס נהוג להחליף תלבושות מסורתיות כ-3 פעמים. הכלה עוטה על עצמה תכשיטים רבים כבדים מאוד, הכוללים מחרוזות רבות וטבעות על כל אצבעות ידיה, בסמליות שמאפיינת כניסה לחיים כבדים שניתן להפוך אותם ליקרים. הכלה עוטה על ראשה כובע עטור בפעמונים רבים, כשהפעמונים באים לסמל את הפוריות והפריון של הכלה.

 

 

 

 

 


בינתיים, אחותי האמצעית ואני, אחרי שהתקלחנו ולבשנו את התחפושות שלנו (אמא שלי תפרה לנו ולה חליפות הודיות, שבאופן מפתיע השתלבו להפליא בלוק התימני), חזרנו במהירות לחצר בית העם והיינו בשיא האטרף של לסדר את השולחנות ולערוך עליהם את כמויות האוכל הבלתי הגיוניות שהוכנו במהלך היום.

באיזשהו שלב קלטתי שכבר מזמן עברה שעת התחלת הערב המיועדת, תפסתי את אחותי והכרזתי "אחותי! מה שהספקנו הספקנו, מה שלא - נמשיך אח"כ. עכשיו אנחנו טסות לבית של אמא כדי לא לפספס את התהלוכה".

 

ואכן, הגענו שניה וחצי לפני סיום ההכנות, שלום שלום, תמונה שתיים, ויצאנו לדרך.

דודותי ובנות דודותי מפזזות עם סלי פרחים בראש, אחותי ובח"לה מתנהלים לאיטם באמצע (שהאל יעזור איך אפשר ללכת עם המגדל הזה על השכל), לצידם התימניה הקטנה מתופפת במרץ, ומסביב כל שאר המוני האורחים, חלקם עם רעשנים וקשקשנים ושאר אביזרים משמחים שאחותי קנתה מבעוד מועד, מלווים את התהלוכה הרועשת והשמחה.

 


לאחר הלבשת בני הזוג נהוג ללוות אותם לאולם עם שיירה שמלווה אותם, ולבושה בתלבושות מסורתיות שלרוב גם הן מאפיינות את תרבות צנעה המסורתית. השיירה מלווה אותם בזאפה שזו שירה תימנית מסורתית, אותה מלוות הנשים בתופים.

במהלך טקסי חינות תימניות נוהגות הנשים לשאת סלסות קש צבעוניות ומפוארות, בתוכן נרות צבעוניים ופרחים ססגוניים. ישנם הנוהגים גם לשים ביצים מעוטרות כסמל לפוריות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


היו קטעים.

 

אנשים יצאו למרפסות להסתכל מה לעזאזל עובר להם בכביש, מכוניות המומות נסעו לאיטן מאחורינו, אני הייתי באטרף צילומים מתוקף היותי צלמת האירוע הבלתי רשמית, האחיינית שלי (שהולבשה גם היא בתלבושת תימניה קטנה, כפרעליה) חיצרצה במרץ, והכל היה משמח ומשעשע ביותר.

 


אח"כ הגענו לבית העם, ושם על הבמה המקושטת התנהל הטקס עצמו.

לצערי, אין לי כרגע תמונות מהטקס להראות פה כי את זה כבר צילמתי במצלמה של אחותי, והתמונות עדיין לא אצלי. בגדול, הכלה מחליפה בגדים ויוצאת לריקודים תימניים סוערים ברחבה.

אח"כ היא שוב מחליפה בגדים (פריסיליה מלכת המדבר קטנה ליד מה שהלך עם התלבושות של אחותי באותו הערב), ושוב מלווים אותה ואת בח"לה בפיזוזים תימניים וסלים על הראש, הם מתיישבים על הכסאות המקושטים שלהם, מגישים להם את קערת החינה (תערובת שמופקת מצמח החינה), ההורים מברכים, ואז הכלה מברכת ומורחת חינה לכל מי שרוצה לקבל ממנה ברכה.

 


עם כל המאמץ והטירוף המשפחתי שהיה סביב הערב הזה, אני חושבת שבת דודתי היקרה צדקה. זה אכן טקס מיוחד ויוצא דופן, ובאמת היה מאוד כייף ומאוד משמח לראות את כל הדודות ובנות הדוד התימניות שלי מפזזות עם הסלים הצבעוניים על הראש, מרקידות את אחותי ובח"לה, ומשעשעות את האורחים החוץ-תימניים ההמומים.

 

היה מצויין.

 

  

 

 

* הצלמת מתנצלת מקרב לב על כל הסמיילים הצהובים המפחידים. זה לא מתוך כוונה גרוטסקית, זה סתם מעצלנות (ערכתי את התמונות בפיינט )

 

נכתב על ידי , 3/6/2008 20:20   בקטגוריות ווי אר פאמילי  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסיטי בלונד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סיטי בלונד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)