זה התחיל יומיים לפני הסדר, אצל האחיינית הקטנה. בסדר עצמו עדיין היו השלכות (תרתי משמע) אבל למחרת כבר ניכר השיפור.
אז הסתבר שזה עבר לאבא שלה, ולאחת מבנות הדודה שחלקו איתנו את הסדר.
יום למחרת היה יום האמהות. אמא שלה ואמא שלי.
ואני חשבתי, עם לא מעט סיפוק עצמי, שהנה עלי פסחה המכה הזאת. ובטח אם זה היה קורה שנה שעברה לא הייתי ניצלת בכזאת קלות, בכל זאת הייתי אז במצב נפשי לא מזהיר, כולי מבואסת מהעבודה והכל. ועכשיו, איפה אני של אז לעומת אני של עכשיו. חופשייה ומאושרת, מסתובבת ברחובות עירי האהובה, כותבת על מסעדותיה ועל פאביה, כולי מרוצה וטובת לב. נו, לא פלא שאני מפגינה חוסן מופלא שכזה. אני כזאת מיוחדת!
אז זהו ש, שלשום הגרון הציק לי קלות, אתמול בערב זה הפך לצינון דלקתי עם חום ותשישות והכל.
לפני כמה שעות התגלה פרצופו האמיתי במלוא כיעורו. וירוס הבטן האימתני, שהפיל חללים בכל סביבותי בימים האחרונים, כנראה שאצלי הוא פשוט לקח את הזמן לפני שתקף, נתן לי לדשדש קצת בשביעות רצון עצמית חסרת כל ביסוס.
וידאתי עם אמא שאמרה שאכן, בהחלט הגיוני שיש סימפטומים מקדימים של צינון. הוירוס כנראה עשה את דרכו למעיים דרך דרכי הנשימה.
מנוול.
אז בין שינה טרופת חום אחת לריצה לשירותים אחרת, אני צופה נון סטופ ברכש הטרי מלונדון, מארז רגליים קרות.
לקח לי קצת זמן להכנס לזה אבל עכשיו אני ממש נהנית, כשהרווח העיקרי מבחינתי זה שבשאר שעות היום אני מסתובבת כשבראשי מתנגנים משפטים במבטא בריטי כבד. תענוג.
מה שכן, אני חייבת להגיד, הסדרה הזאת לא ממש עושה שירות טוב לקונספט הזוגיות והמשפחה. ואני גם ככה לא קהל אוהד מלכתחילה..
ז"א כן, גם אני כמו כולם שבויה בקסמי הרעיון של למצוא את האחד, זה שאיתו הכל יתאים, הכל יזרום, אני והוא מול העולם ושום דבר אחר לא ישתווה. אבל מה שקשה לי להבין זה למה מצפים מאיתנו שעם האחד הזה, שלתקופה מסויימת כל כך מתאים, נתחייב להשאר שנים על גבי שנים?
אז אולי אני ככה כי אף פעם לא ממש היה בא לי להקים משפחה? כן, כן, אני יודעת, חילול הקודש. מה לעשות, פשוט לא כזה מזיז לי לכאן או לכאן. וזה לא שאני לא אוהבת ילדים, אני מתה על תינוקות, אני חולה על האחייניות שלי, אבל לא ממש לחוץ לי שיהיו לי משלי. תמיד אמרתי שאם אני אוהב מישהו מאוד והוא ירצה ילד אני לא אגיד לא, אבל ממני קרוב לוודאי שלא תגיע יוזמה כזאת.
אז אולי בהעדר הצורך בהקמת משפחה כל קונספט הזוגיות מאבד מערכו הנצחי?
אבל לא, לא הכרח. נשמע הגיוני לרצות את הבטחון של מישהו שיהיה איתך ויאהב אותך לנצח נצחים, גם אם לא תקימו ביחד משפחה.
אז למה לי זה לא כזה משנה? לא יודעת, אני רעבה מדי לחשוב על זה לעומק. זה פשוט עלה כי כל מה שאני רואה ביומיים האחרונים זה זוגות ומשפחות צעירות על שלל צרותיהן.
תענוגות המסך הקטן.
אחד התרגולים הרוחניים היותר מצויינים זה אמירת תודה.
להודות על כל מה שטוב כרגע בחייך זאת אחת הדרכים העוצמתיות להדהד אל היקום מחשבות חיוביות. ולהיות בסטייט אוף מיינד חיובי זאת אחת הדרכים העוצמתיות למשוך עוד טוב לתוך החיים. זאת גם דרך מצויינת לזרז ריפוי. את כל זה אני יודעת כבר שנים, הרבה בזכות אמי המופלאה, ולא מעט בזכות תקופות הויפאסנה שלי.
אז יאללה, אני יוצאת במתקפה על הוירוס המנוול, כי יש לי המון דברים כייפים מתוכננים לתחילת שבוע הבא.
תודה שהוירוס תקף אותי בעדינות וניצלתי מהסימפטום הכי משביז שלו, ההקאות.
תודה שהבוקר היתה הקלה בסימפטומים והצלחתי לסיים את הכתבה שמאוד רציתי לסיים.
תודה שלא היו לי שום תוכניות מיוחדות להיום ולחלוטין לא התבאסתי להיות כל היום חולה ובבית.
תודה שיש לי מארז דנדש, של סדרה שלא הכרתי, לשקוע בו כשאני ממילא שפוכה על הספה. ותודה כפולה שלמרות שמכשיר הדיוידי חזר לעשות צרות בזמן האחרון, את הסדרה הזאת הוא מנגן בלי בעיה.
תודה שיש לי את הבלוג כי פתאום ממש היה בא לי לחלוק את כל זה אתכם.
וגם חיוך זאת דרך מצויינת להדהד חיוביוּת אל היקום.
אז הנה 
ושיהיה לכולנו שבוע מצויין ביותר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
