* * * * *

תודה לכולם על התגובות המעודדות בפוסט הקודם, וסליחה אם קטעתי התגובביות פוטנציאליות באיבן, אבל אחרי הקתרזיס הראשוני, והעידוד ששאבתי ממנו ומכם, הרגשתי צורך להוריד אותו לטיוטה. היו לי עוד כמה ימים לא קלים, ושלשום היה נמוך ושלילי במיוחד, אבל כמה תגובות נכונות מכמה אנשים נכונים בכמה רגעים נכונים עזרו לי לחזור לאיזון.

* * * * *

אתמול הסתובבתי בעיר עם אחותי הקטנה וההריונית ואת השקיעה העברנו מול הים. כמעט ולא היו עננים, ובכל זאת היתה שקיעה מהממת. מיד תמונות.

אבל קודם כל, חוב ישן של כמה נמרים עירוניים שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה. 

משפחה

מדושן ולא (רק) מעונג, במרפסת של מנטה ריי

חרפנות עירונית 1

חרפנות עירונית 2

חרפנות עירונית 3

* * * * *

התלבטתי עם עצמי המון אם ללכת להצביע.

מחד, אני מצהירה אהבה לעיר הזאת בכל הזדמנות, אני מהללת את יופיה במילים ותמונות, אני חיה ונושמת אותה כבר יותר משנה נון סטופ. לא להצביע הרגיש לי כמו בגידה באמון שהיא נותנת בי, כמו הצהרת חוסר איכפתיות שהופכת את כל הצהרותיי הקודמות לחלולות מתוכן. מאידך, לא הרגשתי שאני יודעת מספיק כדי להחליט. לויכוחים ששמעתי סביבי לא הצטרפתי, מאותה סיבה. וגם כי אני לא רואה שום טעם בויכוחים לוהטים ומתלהמים, כשכל צד מתחפר בעמדתו ומשוכנע בצידקתו. הקשבתי, אספתי מידע, קראתי פה ושם, והתלבטתי עם עצמי.

וההתלבטות שלי היתה, קרוב לוודאי, דומה לזאת של עוד הרבה תושבים אחרים.

חולדאי עשה הרבה למען העיר, חלק לא קטן ממעשיו עושה לי טוב על הלב ביומיום. אני זוכרת את גן מאיר לפני שהוא שופץ והפך לפנינה ירוקה ומשמחת באמצע הלב הסואן, אני זוכרת את דיזינגוף על מדרכותיו השבורות, אני רואה את אבן גבירול משתנה למול עיני. ואני בטוחה שיש עוד הרבה שיפורים ושינויים שהוא עשה שאני פחות מודעת אליהם. אני גם רואה את אותו קטע רחוב נהפך ומשופץ מחדש שוב ושוב, עד שאין לי ברירה אלא לתמוה מי בדיוק מרוויח מהעניין. ואני רואה את המגדלים שמתרוממים בלב השכונות וחונקים אותן אחת אחת. ואני רואה את העיר הופכת רחוקה להשגה מצעיריה מדולדלי ההכנסות.

וכמו כולם, גם אני שמעתי לפחות חלק מהדברים שדב חנין דן בהם, חלק מהחזונות וההבטחות וההתכווננות הסביבתית. ושמעתי גם את החששות שאין בידיו נסיון ממשי בניהול, ומי יודע כמה מתוך כל החלומות האלו הוא יצליח להגשים.

ועדיין, לא הרגשתי שאני יודעת מספיק, והמשכתי לצבור קצת יותר הבנה וקצת יותר ידע עם כל יום שעבר.

אתמול ישבתי לקרוא את הראיונות הנרחבים שהתפרסמו בטיים אווט עם רון חולדאי ועם דב חנין.

אני לא הולכת להצהיר שעכשיו אני יודעת הכל. אני חושבת שבקמפניי בחירות באשר הם אתה אף פעם לא באמת יודע הכל.

סתם לדוגמה, עד אתמול חשבתי, כמו הרבה אחרים , שדב חנין לא עומד בתקווה. מסתבר שזה קישקוש.

* * * * *

בדרך הביתה חלפתי על פני אחד ההומלסים הקבועים של השכונה, סרוח רדום משיכרות כמו בכל ערב באחת הפינות הקבועות. רק שהפעם פוזרו סביבו עלוני בחירות סגלגלים ועליהם הסלוגן הלא ממש מתוחכם "חולדאי שם זין? שימו ~ציור של פתק בחירות עם האות ע~".

זה הרגיש לי זול ופופוליסטי ומבזה. אבל ככה זה בבחירות, עושים הכל כדי לקדם את האג'נדה, ובטח הפעיל הקריאטיבי שניצל הזדמנות לעשות נקודה (כן נו, אנגלית) לא הרגיש שזה כזה משנה אם הוא מגייס הומלס שיכור שלחלוטין לא מודע לעניין.

* * * * *

כשסיימתי לקרוא את הראיונות הרגשתי שהדעות שלי על שני המועמדים הראשיים התגבשו.

אני חושבת שבדרכם שניהם טובים, ואני מאמינה לחלוטין ששניהם רוצים בטובת העיר ותושביה.

אני חושבת שחולדאי התפקס על מטרות מסוימות, ובזכות זה קידם אותן משמעותית ועשה הרבה שינויים טובים בעיר, אבל הוא גם נתן לאחרות לחמוק מבין אצבעותיו. אני חושבת שזה המקרה עם המגדלים בעיר למשל. גל אוחובסקי כתב שחולדאי סרב להתראיין כל השנים כי הוא טען שמעוותים את דבריו, וגל נתן לו את מילתו שדבריו יובאו כמו שהם. אני מאמינה שזה מה שקרה, אני מאמינה שהראיון שקראתי איתו לא עוות. וממה שקראתי, נשמע שהוא מבין בעצמו שיש כמה דברים שהשתבשו ושאולי צריך לעשות אותם אחרת. ובכל זאת יש וייב כללי שעולה מדבריו, טון תקיף ומשוכנע עצמית של "אני יודע מה הכי טוב ותפסיקו לקשקש לי בשכל".

אני חושבת שדב חנין עמוס כוונות טובות ורצון כנה לשינוי, ואני חושבת שהמטרות שהוא מציב מסיטות את הפוקוס לכיוון הסביבה והאוכלוסיה בעיר. התרשמתי מרשימת החוקים שהוא העביר במהלך כהונתו כחבר חד"ש. הסכמתי איתו כשהוא אמר ששיוכו הפוליטי לא צריך להשפיע על ההחלטה אם לבחור אותו לראש עיר, והאמנתי לו כשהוא הצהיר שכראש עיר נאמנותו תהיה בראש ובראשונה לתל אביב. השתכנעתי כשהוא הדף את הטענה שהוא משולל נסיון ניהולי וציין את פעליו כראש ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל, וכחבר כנסת מטעם סיעת חד"ש.

בלי להפחית בערך כל הדברים הטובים שחולדאי עשה בעיר, אני חושבת שזה זמן טוב לשינוי. אני חושבת שהעיר נמצאת בנקודה שלא יזיק לה כיוון קצת שונה, פוקוס קצת אחר, שימת דגש על איכות סביבה וטובת האוכלוסיה. אני מתרשמת שדב חנין הוא איש הגון ואמין שבאמת ינסה להשיג את כל המטרות האלו. אני לא יודעת בוודאות שהוא יצליח, אבל אני מרגישה שזה זמן טוב לתת לו את הסיכוי.

* * * * *

* * * * *

אם יש משהו שמרומם את ליבי בקמפיין הבחירות המקומיות הוא ההרגשה שלי, שאין לי שום סטטיסטיקה מבוססת מאחוריה, שלתלאביבים איכפת.

בשבועות האחרונים נראה היה שכל מה שכולם מדברים עליו זה הבחירות. ברחוב, בפיצוציות, בעיתונות המקומית, בבתי הקפה, לכל אחד יש דעה, וכל אחד מעורה ברמה כזאת או אחרת במה שקורה. אני לא יודעת כמה מזה יבוא לביטוי דה פאקטו, אבל ההרגשה הכללית היתה טובה. אני חיה בעיר שלתושביה איכפת ממנה.

אחותי סיפרה לי אתמול עד כמה זה מתסכל אותה שבירושלים נדמה שאין כמעט חילונים שמתעניינים בבחירות, ושההרגשה היא שהרוב הדומם הרים ידיים מראש והחליט להפקיר את העיר למצביעים החרדים שקרוב לוודאי יצביעו בהמוניהם. ואני חשבתי על העיר שלי והתמלאתי גאווה מקומית. אני לא יודעת אם ההרגשה שלי תבוא לידי ביטוי באחוזי ההצבעה כמו שנדמה לי, אבל אני מקווה שכן. יותר מכל דבר אחר, יותר מהתוצאה שבסוף תתקבל וראש העיר שבסוף יבחר, אני מקווה שאחוזי ההצבעה יהיו גבוהים. תקראו לי נאיבית, אבל אני חושבת שעיר שלתושביה איכפת ממנה היא עיר שבוודאות צפוי לה עתיד טוב.

אז לפני הכל, אני הולכת להצביע כדי להשפיע, כדי להראות שאיכפת לי מהעיר שאני אוהבת, וכדי לדעת שלא משנה מה תהיה התוצאה הסופית אני אהיה עוד אחת מאותם תושבים שכן איכפת להם. כי מעל הכל, זה הכי חשוב בעיני.

ועזבו אותכם מויכוחים, מי שהחליט כבר החליט. שיתפתי כאן בתהליך שעברתי כי אני מרגישה טוב עם עצם זה שעברתי אותו, בלי קשר להחלטה הסופית שלי, ובלי שום מטרה לשכנע אף אחד למי להצביע.

אם שכנעתי מישהו להפגין איכפתיות, לעשות מאמץ אחרון להשלים חוסרי ידע, להחליט, וללכת ולהצביע, דייני.

* * * * *

תודו, היא לא מהממת העיר הזאת?!

אתמול בערב הסתובבתי עם הפרנקופיל וילדיו הבונבונים בנמל ת"א. מסתבר שהיה שם קמפיין פירסומי של קוקה קולה שכלל הצבת עשרות מסגרות בכל מיני מיקומים לאורך הדק. בשיטוטיינו כבר לא מצאנו זכר לפירסום עצמו, אבל המסגרות עדיין שם, חפות מכל לוגו ומהוות מסגרת צילומית מגניבה לאוהבי ההקלקה שבינינו. שקוף שהקלקתי כאילו אין מחר.

* * * * *

לפני השיטוט בנמל מילאתי את חובתי האימהית ולקחתי את הפוצ'ול לחיסון השנתי. תשמעו, זה כבר לא עניין פשוט ללכת איתו ברגל את כל הדרך לוטרינרית. מצאתי את עצמי מחליפה ידיים כל כמה דקות, ואני לא בחורה ענוגה וחלושה. כשהגענו לוטרינרית וידאתי את חשדותי ואכן, גדול גדל הפצלוח הקטן והוא שוקל בימים אלו 6.2 קילוגרמים שלמים. הוטרינרית המקסימה, שזוכרת אותו מיומו הראשון ככתם ג'ינג'י קטן ורושף מכונס בפינת ארגז קרטון, הריעה בהשתאות להתפתחותו המרשימה. אני בתמורה הרעתי במחאה על הבטחות השווא שעם הגיל והמשקל יירגע מזגו המוטרף. כמו שהיא אמרה, עכשיו במקום מופרע קטן יש לי מופרע גדול.

אבל הוא התנהג למופת לאורך כל החוויה, גם בדרך לשם כשהוא כולו מוקסם מפלאי הרחוב ובפיו אף לא יללת היסטריה אחת (להבדיל מהחתולה הקודמת שלי שמרגע הכניסה לכלוב הנשיאה היתה עוברת ליללות מצוקה קורעות לב), וגם במרפאה עצמה בה הוא לא הניד עפעף באף אחת מהזריקות (אחת חיסון ואחת תילוע, כי שתינו הסכמנו שאין טעם לנסות אפילו לתת לו כדור).

וגם היא הכריזה פה אחד שהוא חתיך הורס, וברור שבליבי פנימה התמלאתי גאווה אימהית.

(תוספת מאוחרת: שלא יגידו שאני רק משמיצה, יש לו גם רגעים רגועים ומתוקים,

בעיקר כשאני מקלידה והוא מתמקם עלי בתנוחה החביבה עליו, מנטרל לי את יד שמאל לתמיכה,

דוחף את הראש שלו בשקע של הכתף, מתכרבל ומגרגר. מתוקי קטן ושמנמן.)

* * * * *

אחרי השיטוט בנמל חברתי לעו"דית לנישנוש אלכוהולי בהאוונה, פינת חמד קובנית על פרישמן דיזינגוף. מסתבר שבימי ראשון יש במקום קרנבל מוחיטו, מה שאומר שעל כל מוחיטו אתה מקבל עוד אחד חינם (מה שהופך מחיר כל אחד ל-20 שחשחים בודדים).

המבצע הוא פר סועד, אז נאלצנו לגמוע כל אחת לא אחד כי אם שני מוחיטאי ענק שהגיעו בכוס חצי ליטר (!) ובשלל תוספות מחית-פרי-קפואה מגניבות. אני שתיתי מוחיטו מנגו (יאממי) ומוחיטו מלון (טיפה מתוק מדי), והיא מוחיטו גויאבה (שהיא אהבה כל כך שדבקה בו גם בהזמנה השניה). לצד השתיה פינטזנו על המבורגסה הוואנה, שהבטיחה ערבוב אטרקטיבי של בשר בקר ובשר לבן במילוי גבינת אמנטל והאם, ופנטזיותנו התנפצו כמו גלים על השובר כשהסתבר שדווקא היום אין. אז התפשרנו על שניצל ענק ופירה (אכן ענק, אבל דק השניצל הזה, דק!) ומנת אורז וירקות מוקפצים במחבת בקארי ומנגו (משובח ביותר).

כשביררתי עם המלצרית מה כמות הרום במשקה (מנה וחצי), והתפלאתי שלמרות הכמות הנדיבה האלכוהול לא מורגש, היא הפצירה בי בחיוך לחכות עם הקביעה. צדקה. שובב ביותר המוחיטו שלהם, מרגיש הכי קליל, אבל הביתה לא ממש הלכנו בקו ישר.

אול אין אול, חוויה מומלצת בחום הקרנבל מוחיטו שלהם.

* * * * *

חביב הקטע הזה של המסגרות. גם מוסיף עניין צילומי, וגם גורם לעיין להתמקד על מי שלרגע מתמסגר מתוך הנוף.

* * * * *

בדרכנו חזרה כבר התמסרתי בחזרה לנישה הצילומית החביבה עלי בימים אלו. יכולות עצירת הנשימה שלי משתפרות פלאים, אני חושבת לעשות הסבה מקצועית לטרייפוד.

* * * * *

* * * * *

* * * * *

* * * * *

* * * * *

בהליכה המתנדנדת חזרה מהוואנה לא פסחתי, כמובן, על ביקור אצל הברווז. יש לי בתנור פוסטתמונות שיוקדש אך ורק למשמח הצהבהב הזה, אבל בינתיים אני רק אגיד שזה שפתאום החליטו להאיר אותו נקודתית לא עושה לו חסד. לפני כן עדיין ניתן היה להבחין בו בזכות תאורת הקבע של הכיכר, והיתה לו רכות כזאת של טישטוש לילי. התאורה הממוקדת הופכת אותו לחזיון קריפי משהו.

מה שבטוח, למזרקת הכיכר המג'וייפת התאורה הלילית עושה רק טוב.

* * * * *