שישי שעבר, בוקר יום אחתעשרה בויפאסנה, בית ספר שדה חצבה.
תשע בבוקר ואנחנו אחרי היקיצה היומית (ארבע), שעתיים מדיטציה מסכמת באולם (ארבע וחצי עד שש וחצי), ארוחת בוקר ועזרה בנקיונות, ואני בהתארגנות אחרונה לפני עליה על הטרמפ לבאר שבע.
אני מציצה בנייד, הודעה מאחותי - תתקשרי כשיכולה.
נו? היא שואלת, איך זה לצאת מהקורס למציאות החדשה?
מה מציאות חדשה?! אני עונה בפליאה, גרתי באתר הזה כמעט חמישה חודשים.
לא, אחותי, מלחמה. לא התעדכנתם? כל הדרום מופגז, יש טילים על באר שבע, אשדוד, אשקלון..
הא?
אנחנו במרכז, אצל ההורים שלו. כדאי שתסדרי לך מקום לינה בתל אביב, לפחות לסופ"ש, ובמוצ"ש נחזור את ואני למושב.
הא?
* * * * *
היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב על הויפאסנה.
תכננתי לספר פה על הקורס הראשון שלי, ועל כמה הוא היה לי קשה, ועל כמה הופתעתי כשקלטתי בסיומו כמה טוב הוא עשה לי, ועל איך שהצהרתי שהיה מדהים אבל יקח לי לפחות שנה לעשות עוד אחד ואז התייצבתי לקורס השני שלושה חודשים אחרי.
ועל החזרה מאוסטרליה, שלוש וחצי שנים אחרי, לקורס השלישי שמיד אחריו פצחתי בשנת הויפאסנה שלי שהתחילה בהתנדבות של כמה חודשים באתר עצמו, והמשיכה בהתנדבות בפעילות שוטפת של העמותה במרכז הארץ.
ועל הקורס הנוכחי, ועל כמה כייף היה לחזור לאתר שאני כל כך אוהבת ואפילו לפגוש פנים מוכרות למרות כל הזמן שעבר, ועל כמה הופתעתי לגלות ששכחתי הרבה למרות שחשבתי שזה כבר מוטבע בי עמוק בפנים, ועל כמה לא הופתעתי שתוך כמה ימים הכל חזר כאילו מעולם לא הפסקתי, ועל כמה קשה היה, אוח כמה קשה, אבל בעיקר על כמה מדהים היה וכמה טוב זה עשה לי וכמה אני לא מבינה איך אני עושה כל פעם הפסקות כאלו ארוכות כשאני יודעת כמה טוב הטכניקה המדהימה הזאת עושה לי.
וכמובן, יותר מהכל, וכמו תמיד, תכננתי להלהיב אתכם שתלכו גם. כי ככה זה בויפאסנה, כל פעם מחדש אתה קולט כמה טוב זה יכול לעשות לכל מי שאתה מכיר ואתה מת לחלוק את הטוב הזה עם כולם.
אבל המציאות ההזויה שנשאבתי אליה טלטלה אותי קלות ועד עכשיו לא ממש התאפסתי על עצמי, והקורס מרגיש לי מרחק שנות אור, וזה שאני טסה עוד ארבעה ימים בכלל מסרב להרשם.
* * * * *
אתמול בערב היתה אזעקה.
היינו מול הטלויזיה, אחותי בעלה ואני, ובאמצע שיחת הכל פה בסדר עם אבא האויר התמלא שוב בצווחה המתגברת. לא יעזור בית דין, אחרי הנאנו שניה שלוקח לתודעה שלי לקלוט לעבד ולעכל, ישר מתחילות דפיקות הלב.
אבל אני רוצה להגיד לכם, ראיתי בטלויזיה שידור מאחד מישובי עוטף עזה, וה"צבע אדום, צבע אדום" הזה שמהדהד ברמקולים בקול נעים של בחורה מנומסת זה קריפי ברמות על. סוג של הזיה מד"בית כזאת, סטייל 1984. תודה לאל אנחנו עדיין בגוד אולד סירנה. מה שכן, מאז מלחמת המפרץ אני יודעת שלא משנה מה זה תמיד מבהיל אותי בשניה הראשונה.
"אבא, יש אזעקה, ביי!" ורצנו לממ"ד. חיכינו כמה שניות לשמוע את הבום. הפעם הוא היה חזק מהרגיל, וכמה שניות אחריו היה עוד אחד. וואלה, אמרנו אחד לשני, כנראה היו שניים, ונשמע שהיו ממש קרובים.
כמה דקות אח"כ התחילו הטלפונים. לא סתם קרוב, פה במושב. מאחורי אחד הבתים שקרובים לכניסה. ולא שניים, פשוט היה הד מטורף כמה שניות אחרי. יש כמה נפגעי חרדה מהבית הסמוך. והיום בבוקר אמא שלי גילתה שחלון אחד התנפץ לה בבית.
* * * * *
הממ"ד כאן הוא חדר אחסון ומחשב, וממש לפני המלחמה, בלי שום קשר, עבר ניקוי וארגון מסיבי לקראת הגעת אורחים מתוכננת. אי לכך הוא הוכרז מיד כחדרי החדש, יען כי לא רציתי לבחון את כישורי ההתמצאות וההתאפסות שלי באמצע הלילה כשהסירנות מצווחות. היקום, שהחליט להיות עדין איתי, סידר לי מוצ"ש וראשון נטולי אזעקות. את הבומים הבלתי פוסקים של הלחימה בעזה שומעים כאן כל הזמן, ומדי פעם הם מספיק חזקים כדי להרעיד פה קצת את החלונות ודלת הזכוכית, אבל כל עוד אין אזעקה אתה יודע שאתה לא נמצא בסיכון מיידי וזה מרגיע מספיק.
בשני בבוקר כבר הרגשתי מספיק בטוחה לקחת את הרכב ולקפוץ לסידורים בב"ש.
כמובן שבדרך היתה אזעקה.
למרות ההבטחות לא דיווחו בגלגל"צ, אבל אמא שכבר היתה בקליניקה שלה בעיר התקשרה להורות לי לעצור בצד ולשכב על השוליים לצד ברכב. עצרתי, אבל כל המכוניות האחרות המשיכו בדרכן כאילו כלום, והרגשתי קצת מטופשת להשכב על הכביש באמצע החיים. אז התפשרתי וישבתי על שפת תחנוננת האוטובוס נטולת המחסה שעצרתי לידה, בהיכון לכסות על הראש אם יהיה בום.
האזעקה השניה תפסה אותי בדיוק באמצע מדידת נעליים בחנויות העודפים של המטייל. רגל אחת עם, רגל אחת בלי, והופה מדדים למרחב המוגן. צחוקיה ושיגועים.
למחרת זה היה על הבוקר, כשאני עם הקפה והסיגריה בחוץ. זרקתי את הסיגריה, התבלבלתי כולי מה לעשות עם הקפה ובסוף הצלחתי להניח אותו על השיש בלי לשפוך, ורצתי לממ"ד בעידודה הלא מתרגש של אחותי "נו, את מגיעה?". אני אומרת לכם, מחושלים בנפשם הדרומים האלו, רק אני, האהבלה התל אביבית, נלחצת מכל סירנה.
* * * * *
הבוקר התעוררתי בחמש וחצי ולא הצלחתי לחזור לישון.
לא בגלל המלחמה, בגלל הטיול.
אתמול בלילה התחלתי לקרוא קצת על קובה, ואני חושבת שהבוקר האסימון התחיל סופסוף ליפול.
חמישי בערב אני על מטוס למקסיקו. שלושה ימים אח"כ זהותי מצטרפת, ובשאיפה יומיים שלושה נתארגן על טיסה לקובה ונפצח בטיול שלנו. לא יאומן כמה שזה קרוב.
יש לי עוד כמה וכמה אירגונים וסידורים על הראש.
כל הדילוגים הלא מתוכננים בין הדרום למרכז, והבלבלה הכללית שהמלחמה הזאת קצת עשתה לי, הכניסו אותי לסוג של חוסר איפוס. אבל אני חושבת שבגדול אני די סגורה על מה נשאר לי להספיק לפני הנסיעה, ומחר יש לי כמה סידורים אחרונים בב"ש (ואם יפול עלי גראד אני אגשים את הגרסה הדרומית לסרט עם השם הכי מצויין בהיסטוריה - דברים לעשות בב"ש כשאתה מת. חע!). ולארגן את המסמכים שאני משאירה לאחותי, לארוז את המוצ'ילה, לארוז את כל השאר ולאחסן אצל אמא, וזהו בגדול.
יש, יש בהחלט ניצנים של התרגשות.
* * * * *
אחד התענוגות היותר מפוקפקים בעזיבה של דירה, ועזיבה של הארץ לתקופה ארוכה, זה ניתוקים ובירוקרטיות משלל גופי שירות קלוקלים.
היום חטפתי מנה כפולה.
גם הסתבר לי שנטוויז'ן לא ביצעו את הניתוק שהבטיחו לפני חודש, וגם גיליתי שהנציג של סלקום שפיתה אותי להרשם לתוכנית לפני כמעט שנה בהבטחה שהוא מקטין לי את קנס היציאה לא תיעד את זה בשום מקום, אי לכך מבחינתם אני צריכה לשלם קנס מלא.
תענוג, פשוט תענוג להתעסק עם הגופים האלו. זהו, נטוויז'ן וסלקום לא יזכו בי כלקוחה יותר. כמו שנאמר, תשתין עלי בקשת פעם אחת שיים און יו, תשתין עלי בקשת פעמיים, שיים און מי.
* * * * *
וכדי שלא לסיים בנימה שלילית, ממתק קטן לקינוח.
פבל שלח לי תמונות של פוצ'ולי בביתו החדש, נהנה מהנוף הנשקף מהגג. איך אני מתגעגעת לפושפושון הג'ינג'ון הזה, חבל על הזמן.
* * * * *
ועכשיו אני אלך להשלים קצת חוסרים אצלכם.
היו לי הזדמנויות להיות אונליין מאז הקורס, אבל הייתי בסוג של ניתוק נפשי. כמו שאמרתי, היציאה מהקורס ישר לתוך הטלטלות והאי ודאות של המלחמה, הנדידה הלוך חזור בין הדרום למרכז, וכל הסידורים שהתחרבשו לי בין לבין, הכל הוציא אותי קצת מאיפוס. עכשיו יש לי כמה ימים של יציבות, סוג של, כאן בדרום. כאן אני אהיה עד הטיסה, כאן אני אעשה את כל הסידורים וההתארגנות הסופית, ואני מרגישה שקצת חזרתי לאיזון.
אז סליחה שהקדמתי את הניתוק בשבועיים, וסליחה שלא הספקתי לעשות שום פגש פרידה מסודר. אני מבטיחה לעשות פגש חזרה מפואר כפיצוי. ועד חמישי בצהריים אני כאן, אז לפחות אני אספיק להפרד מכם אונליין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שנה טובה