היום האחרון של 2007 לא היה לי מי יודע כמה של יום. עצבנות טורדנית, יום שהתנהל במעיכות ביתית, שעה מול המראה להחליט מה אני לובשת למשמרת, הגעה למסעדה רק כדי למצוא את הבר מבולגן ועמוס לעייפה משל היה מחסן המסעדה.. לא משהו.

אבל העבודה התחילה רק מאמצע הערב, אז היה לי ים זמן להתארגן. ופרגיתוש, המלצרית האנרגטית ממשמרות הצהריים, שזאת היתה הפעם הראשונה שחלקנו משמרת ערב ביחד, הפתיעה לטובה והצליחה גם להרגיע אותי וגם לשפר לי את מצב הרוח עם הסיפורים המשעשעים שלה וצחוקה המתגלגל.

לקראת סוף הערב הגיעה גם העו"דית, ובחצות כולנו איחלנו לכולנו שנה טובה ונישוקים עם כוסות מבעבעות ומעוטרות תותים.

אול אנד אול סיימתי את המשמרת במצב רוח טוב.

אח"כ הלכתי עם העו"דית לשתות בפאב השכונתי, אבל היה צפוף חלקית והרגיש כמו שאריות של חגיגה, אז ויתרנו. בדרך הביתה הבנתי שדווקא מתאים לי ככה, סילבסטר בקטנה.

כשהגעתי הביתה נאלצתי להשאר כמה שעות נוספות באוירת החג תודות למסיבה באחת מדירות הבניין, אבל ג'וינט קטן וורוניקה מרס עזרו לי להתנתק סופית.

הבוקר, בלי שום סיבה נראית לעין, קמתי ממש מוקדם. בשבע וחצי כבר הייתי מחוץ למיטה. קפה, סיגריה, מחשב, שירותים, והחלטתי שאני מתלבשת והולכת לים.

אין כמו ללכת לים בבוקר. קר, אבל מקסים. פסטורלי, אפרורי, ים פלטה, מים בגוונים של תכלת כחול וסגול, שמיים בגוונים של תכלת, לבן ואפור. קו אופק מפויח נותן קונטרה למים הצלולים, ואור הבוקר מחדד את הכל. כמו אור אחר הצהריים.

שוב הצטערתי שאין לי כח להסחב עם מצלמה, אבל גם זה יתוקן בקרוב. אמא המהממת החליטה לפנק אותי במצלמה קומפקטית איכותית, כמו שכבר מזמן רציתי. אני צריכה להחליט על דגם, לעשות סקר שוק, לבחור מאיפה לקנות, והיא תשלם. בקרוב תפונקו בתמונות על ימין ועל שמאל, ראו הוזהרתם.

לקחתי איתי את היומן, מצאתי לי חוף נטוש וישבתי מול הים לכתוב. כייף לכתוב כשברקע התנפצויות עדינות ומהפנטות. אני מתגעגעת לכתיבה ביומן, היא שונה מהכתיבה בבלוג, היא שונה מכל כתיבה אחרת, וכל כמה שאני אוהבת אותה אני לא עושה אותה בתדירות מספקת. אני מקווה להגביר את תדירות הליכות הבוקר לים, וכפועל יוצא את תדירות הכתיבה.

פתאום אני שומעת צווחות באויר, אני מרימה את הראש ובמרחק יריקה ממני שחף במרדף אוירי אחרי עורב שמחזיק דג בפיו. פאקינג דיסקאברי צ'אנל מול עיניי המשתאות.

הרוגע הזה של לשבת בבוקר קריר מול הים, בלי שום דאגות, בלי שום מקום ללכת אליו ושום דבר שממש חשוב לעשות, הזכיר לי את הימים שביליתי באגנס, העיירונת האוסטרלית שגרתי בה בארבעת החודשים שסיימו את הטיול האחרון שלי.

כייף לגלות שאת אותו הרוגע בדיוק אני יכולה למצוא גם בעירי האהובה.

אז, עד שתהיה לי מצלמה חדשה ומלהיבה ופיצפונת שאני כן אקח לכל מקום, בינתיים אני אשים פה את הים ההוא, מהימים ההם באגנס. רוגע זה רוגע, לא חשוב איפה אתה בעולם.

שתהיה לנו שנה אזרחית חדשה נפלאה

כבר כמה זמן שמתבשל בי הפוסט הזה, וחשבתי שאני כבר אחכה איתו עוד יום יומיים עד סיום סיבוב הצפייה הנוסף, אבל אז קצת פיטפטתי על זה עם קיטקיטונת, ועכשיו הפוסט הזה של הקוטלת שהקפיץ לי את המחשבות לקדמת המח, ואני כבר חייבת לשפוך חמתי על המקלדת.

אז יאללה, זו כנראה שוב העונה לדיסקוסי באפי, ולי יש טענות רציניות לשדון ההתמכרויות. לא ברור לי מי זימן אותו, אבל אני יכולה להצביע פחות או יותר על הנקודה בה הוא התחיל לפעול.

בואו קוראים עדינים, בואו ואספר לכם סיפור..

ההתחלה: פברואר השנה.

לא רגע, אמצע ינואר. אחרי תכתובת עם בימבוש כפרעליה הזמנתי את המארז מאמזון. מתישהו בתחילת פברואר הוא עשה דרכו אלי לסלון.

כאן המקום להזכיר שעד אז לא ראיתי ולו פרק אחד של באפי.

ידעתי בגדול במה מדובר, ועל ג'וס ווידון שמעתי כשנה לפני כן כשקניתי את מארז הסדרה פיירפליי.

וידעתי מי זאת שרה מישל גלר, וידעתי שמדובר בסדרה עם ערפדים. זה בערך הכל. מעולם לא ראיתי ולו דקת מסך מהסדרה הזאת ולא ממש היתה לי דעה עליה.

עם התעוררות העניין המחודש סביב פיירפליי, בעקבות יציאת הסרט (סרניטי) ויציאת מארז הדיוידי, התחלתי לשמוע גם על באפי. ויותר מהכל מצאתי את עצמי שומעת על באפי מאנשים שהערכתי את דעתם. בסופו של דבר החלטתי שההשקעה העיוורת שווה את הסיכון, וקניתי את המארז.

פאסט פורוורד חזרה לפברואר השנה. המארז אצלי בסלון, הצפייה קצת מתעכבת, ואני חושבת שבסופו של דבר אני מתחילה לצפות בה בסביבות מרץ.

מרץ, ז"א לפני כתשעה חודשים.

התחלה קצת איטית, לקח לי כמה פרקים להתפס, ואז זה קרה. צללתי פנימה, הד פירסט, ולא הוצאתי את הראש עד סיום הסדרה. גמעתי אותה כמו מים אחרי ארבעים שנה במדבר, כמו דם אחרי ארבעים שנה עם נשמה, כמו בירה אחרי ארבעים שנה במדינה מוסלמית (האמת שיש בירות נטולות אלכוהול שדווקא נטעמות לא רע בכלל. ניסיתי אחת בירדן, בתקופה שתרגלתי ויפאסנה ונמנעתי מאלכוהול, והופתעתי לטובה).

ניחא, התלהבתי. שקעתי, ראיתי ברצף. לא פעם ראשונה שזה קורה לי. קרה עם העונה הראשונה של 24, קרה עם אבודים, קורה.

רק שכאן קרה עוד משהו. איך שסיימתי את העונה השביעית ישר פצחתי בסיבוב צפייה נוסף.

היה לי תירוץ טוב, בדיוק נחתו אצלי בקיוביק כל העונות של אנג'ל (שוב בזכותם של חברים של חברים שגרים בארה"ב הברית. יברך האל את יושבי הניכר ואת יושבי הארץ הטסים לבקרם), והלכתי על צפייה משולבת כמו שכולם המליצו.

בינינו? הייתי בקריז לבאפי. הייתי חייבת עוד סיבוב, שם ואז. אבל אנג'ל היה תירוץ נח, עוד לא הכרתי בחומרת הבעיה.

כשגם באפי וגם אנג'ל נגמרו לי פצחתי בסיבוב תוספות. זה כבר סיידקיק של האובססיה האחרת שלי, אספנות דיוידי. החלטתי שאני רואה את כל התוספות בכל העונות, וחותמת בדיסק התוספות של המארז. בינינו? כבר הבנתם - עוד תירוץ.

ואז הפוגה קלה.

כמה חודשים נטולי באפי. טוב, לא בדיוק נטולי. היתה קפיצה לכנס עולמות, היה מנגל יום העצמאות של השגרירות, קריאה אינטנסיבית במסמ"צ, חרישת פסקול המחזמר בנגן של הרכב.. באפי היתה שם בכל רגע אפשרי גם כשהיא לא ריצדה על המסך.

ולפני כשבועיים שלושה שוב גברו הגעגועים ופצחתי בסיבוב צפייה נוסף.

תגידו, בטח הפעם זה כבר היה רגוע יותר.

תגידו, בכל זאת, שום דבר כבר לא מותח, הכל ידוע מראש, הכל עוד טרי מההתאבססות הקודמת שהיתה לא כזה מזמן.

אז תגידו. זה רק סימן שאתם לא קולטים התמכרות אמיתית מה היא. הסיבוב הנוכחי עובר עלי כאילו מעולם לא עבר עלי לפני כן. המים במדבר? הבירה בירדן? יו גאט איט. אני גומעת את הפרקים בשקיקה, אני מתגעגעת אליהם כשאני לא בבית, אני חולמת עליהם בלילה, אני חושבת עליהם ביום.

ואני באמצע העונה השביעית, ואוטוטו זה שוב נגמר, וכבר עולים בי עיקצוציי הגעגוע.

וקצת עדכונים שוטפים:

בארטנדר, גיב מי א גלאס אוף.. מילק!

העבודה סבבה. אחרי חמישי שעבר הטראומטי משהו כבר היה ערב ראשון, שלמרות שלא הייתי מאה אחוז בריאה עבר סבבה לגמרי, היתה עבודה, אפילו היו לי על הבר לקוחות מזדמנים והלך מצויין. שבוע לפני כן הייתי בטעימות יין בתערוכה בהיכל התרבות, מטעם המסעדה, והיה מצויין. הייתי גאה להחריד בתג

סיטי בלונד

ברמנית

שבוע הבא יש לי ערב טעימות וויסקי, הפעם יוזמה פרטית שלי. אני הולכת ומפתחת חיבה עמוקה לנישה הספציפית הזאת ושמתי לעצמי מטרה להבין בה כמה שיותר, אז אני גם מוכנה להשקיע כסף בעניין. חלק מההשכלה המקצועית. טוב, גם כייף גדול.

חתול קלמנטינה

הג'ינג'ון המופרעול מככב. יש לו התקפות אמוק שיכולות להוציא אותי מדעתי, אבל בין לבין הוא הופך יותר ויותר חמוד ומתפנק. 

יש לנו כבר כמה וכמה מנהגים ומסורות, להלן רשימה חלקית:

איפה-היית-כמה-התגעגעתי-איך-עזבת-אותי-ככה - המסורת הותתיקה מכולן. די מהר הפוּצ'וּל פיתח לו מנהג מקסים להתייצב ליד הדלת ברגע שהוא שומע אותי משקשקת את המפתח במנעול. הדלת נפתחת ואני יודעת שלא משנה כמה אני ממהרת לשירותים, ממהרת לשים את הקניות במקרר, ממהרת לסגור תריסים כי הערב ירד ואני עדיין מפחדת שחולדה מזדמנת תכנס הביתה, אני צריכה קודם כל להניח הכל ולהרים אותו לחיבוק ונשיקה. ולא, לא משנה אם יצאתי בדיוק לפני חמש דקות רק כדי להוריד את הפח ולקפוץ בקטנה לסופר פה ליד, פרידה היא פרידה והיא מחייבת חיבוקי שיבה ארוכים ואוהבים.

ריקוד הנקניקיה - אחת הסטיות הקולינריות שלי היא אכילת נקניקיות אז איז, ישר מהחבילה. יש שיגידו לא מבושלות, אבל אני טוענת בתוקף שהן כן מבושלות, רק קרות. וטעימות טעימות. פוּצ' מסכים איתי לחלוטין, וברגע שריח הנקניקיות הטריות מגיע לאפו הוא פוצח בניג'וסים אין קץ. כשכמה חתיכות קטנות מוצאות דרכן לצלחתו (נו אני לא באמת יכולה לעמוד בתחנונים שלו) הוא כל כך מתלהב שהוא כולו בקיפוצים ובריקודים, מה שכמובן מפריע לו לאכול אותן בניחותא והן מתפזרות על כל המטבח תוך כדי שהוא רודף אחריהן הטיפשול.

התפנקות של בוקר - לאחרונה פצחנו במסורת חדשה, אני מרשה לו להכנס לחדר בבוקר. בלילה הוא ישן בסלון (או בסל של האופניים, או בסל כביסה באמבטיה), וכשאני קמה לשירותים במהלך הלילה הוא כבר לא מתייצב מול הדלת ומחכה לתשומת לב. הוא יודע שבלילה אנחנו בנפרד. אבל בבוקר, כשאני קמה, הוא דורש בתוקף אישור כניסה לחדר, ומיד מצטרף אלי מתחת לפוך. תוך שניה וחצי הוא כולו בגרגורים ואני חוזרת לנמנם לעוד שעה מפנקת ורכה במיוחד.

כי-אי-אי חורף

החורף שהתרגש עלינו ככה פתאום קצת משאיר אותי בבית. בהתחלה זאת היתה המחלתיות העונתית שתקפה אותי חמישי שעבר, ואני שמחה לדווח שהיא כבר די מאחורי. גלונים של חליטת שורש ג'ינג'ר טרי עם לימון ודבש (דה גוד אולג ג'ינג'ר-למון-האני), אינספור פרוטקים (נגמרו לי החיזוקיות ואני מחכה למשלוח הבא מאמא, בינתיים נתתי צ'אנס לפרוטק ונראה לי שגם הוא עומד יפה במשימה), דה אוקייז'נל רונית לימון ודבש (טבליות מציצה של ויטמין C, פרופוליס ואכינצאה) ובשני הלילות הראשונים גם שני דקסמול קולד לילה לפני השינה. במלחמה כמו במלחמה.

מה שכן, ימי הגשם האחרונים השאירו אותי בבית. הוצאתי את האף לרחובות, בקטנה, אבל את רוב הימים האחרונים ביליתי כאן. ולהבדיל מחורף שעבר, בינתיים נראה שאין לזה השפעה שלילית על מצב הרוח. אולי זאת הידיעה המרגיעה שיש לי את כל הזמן שבעולם, ושגם אם ביום מסויים אני לא עושה שום דבר פרודוקטיבי, ביום אחר אני אעשה מלא דברים ואשוטט המון, כי כל יום שבדרך פתוח לגמרי לכל תוכנית שתעלה בדעתי. יש משהו משכר בחופש המושלם.

ועכשיו, סוף סוף, יש לי שמש בחלון, אז אני יוצאת קצת החוצה לנשום אותה

עוד תוספת אחרונה ודי:

גם לי הצטרפה לגל פוסטי הבאפי הלא מתוכנן אך כה נהדר הזה. וזה מרגיש כאילו כל הדיונים האלו, שמתפרסים להם על יותר ממרחב תגובות אחד, הם בעצם חלקים של אותו דיון, אז אני מלנקקת.

ונסיים במחשבה תיכנותית: אם אצלי בפוסט אני מלנקקת לפוסט שלינקק לפוסט שלי, האם אני מסתכנת בלולאת לינקוק אינסופית?