לא יודעת איך להתחיל
מה לכתוב, איך לא להבהיל
אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.
סוף הלילה אתה עוד ישן
כל כך שלו שזה לא יאמן
בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר,
רוצה להסביר, רוצה שתבין
אין שום רע בך, הכל בי...
כשאתה על ידי אוחז בידי
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

רוצה לרקוד, רוצה לשיר
לפרוש כנף, לעוף מעל העיר
ולשוב אל חושי
שוב להדליק את נשמתי
ולבדי, לדעת מה איתי
להציל את חיי...

אם בכל זאת אני לא טועה,
אולי כמו כל אישה נשואה,
חשוב שאדע אם אני מפסידה ומה המחיר.
רוצה להשלים עשר שנים
ולומר לעצמי זאת אני.
כשאתה על ידי, אוחז בידי,
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

רוצה לרקוד...

תדע שאתה זורם בעורקי
אין לי כמותך חבר
תדע אתה הטוב מכולם בחיי
הכל יעבור אתה תישאר

אתה יקר לי איך אסיים
הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבת אותך עוזבת אותך
והבוקר מאיר... 

איך מסכמים שנתיים של קשר? איך יודעים שזאת הפעם האחרונה? זה פשוט בא... מתפרץ ללא התרעה מוקדמת...

כשאתה על ידי, אוחז בידי, זה עוצר בעדי...אני חושבת שזה מסכם את כל הרגשות שלי כרגע..את הכאב..

ספק אהבה, ספק הרגל  

תמיד פחדתי.. תמיד חששתי מהרגע הזה, פחדתי שלא אהיה חזקה, ואיך בכלל נהיים חזקים? איך לא נשברים? הרי את זה כל מה שאני מכירה...הכל מזכיר אותך...

את יקרה לי...איך אסיים?

עוזבת אותך...אין לי אוויר...