גם כאן, עכשיו, זה החיים
|
| 7/2009
שבת בבוקר, חופש.
זה לא שאלה געגועים למישהי שהייתי והיום אני כבר לא, שמכתימים את לחיי בדמעות יבשות.
כבר השלמתי עם זה שמה שהיה היה, מה שעכשיו הווה, ומה שיהיה יהיה. זה רק החיפוש הבלתי נפסק הזה- אחרי חברה אנושית, מישהו שיחלוק איתי את אותה פיסת הדרך, שיהיה שם בשבילי בסוף היום.
מישהו שיקשיב בלי שאצטרך להתחנן שישמע. להתקשר בוכה כדי לקבל טיפת הבנה. מישהו שיתקשר סתם לשאול מה שלומי כי זה באמת מעניין אותו. שינצל את זה שאני פה, ויש לי המון חופש, ואוטו ורצון ויכולת לעשות ולנסוע ולראות ולחוות.
אני מרגישה עלוקה בזמן האחרון. כשכולם עסוקים בעצמם ובסביבה שעוטפת אותם ובחיים שלהם , ואני מתזזת בין לבין, מקווה שלמישהו יהיו חמש דקות בשבילי, כמו שאני תמיד שם בשבילם. אני כל הזמן יוצרת קשר מ]חד לאבד. להשלים עם זה שאני לבד לחלוטין. שאולי אני לא כזאת אהובה כמו שחשבתי. שאולי אני קצת מובנת מאליו לאנשים מסויימים.
ואני מנסה להאמין שזאת תקופה עוברת, אני מנסה להחזיר לעצמי את הרגליים אל הקרקע ולנשום עמוק חזק.
לחייך?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: