תמיד היית לי בית הרחק מהבית, הפינה הקטנה שהיא רק שלי כשהרגשתי כל כך לא שייכת לשום מקום ולשום אדם. אני זוכרת את עצמי כותבת פה מגיל ארבע עשרה, חצי מהחיים שלי אני חוזרת לפה לכתוב, לשפוך את הלב, לתעד להתיעץ וסתם להתבכיין. היו פה חברים שקראו את הבלוג וקוראים שהפכו לחברים, אנשים יקרים שעד היום חלק מהחיים שלי במובנים מסוימים.
אני לא מאמינה שהולכים לסגור את המקום הזה, שהאתר הזה כבר לא יהיה קיים. הוא תמיד היה משהו שתמיד שם, למרות כל השינויים בשנים האחרונות, למרות שהוא כבר לא היה כמו בהתחלה עדין חזרתי אליו תמיד כמו אישה נאמנה.
היום גיביתי את כל הבלוג ונשאבתי לקריאה חוזרת של כל הפוסטים שלי במהלך השנים, קראתי את עצמי, הסתכלתי על עצמי מבחוץ על אנדר של אז כמישהי אחרת. היו דברים שקראתי ולא זכרתי שקראו או פוסטים על בחורים שלא הבנתי על מי הם בכלל נכתבו. היו תקופות לא קלות אבל פתאום שמתי לב שהיו גם הרבה מסיבות וחברים ואהבה גדולה, לפעמים לא רואים את זה אלא מהמרחק של הזמן שעובר.
משהו נוסף שמאוד בלט הוא זה שאני מאוד נהנית לכתוב, באמת לכתוב מהלב מהקישקס, לא תיאורים יבשים של מה שקרה אלא הכתיבה הרגשית הזאת
שלי שכתבתי במיוחד בהתחלה. אני מאמינה שאני תמיד אכתוב, אני צריכה יותר להקפיד ולאמץ את שרירי הכתיבה שהזנחתי כבר תקופה מאוד מאוד ארוכה.
זה לא יהיה פה בישראבלוג לצערי, זה יהיה בפלטפורמה אחרת אולי אפילו אתר משלי ולא כחלק מפלטפורמה של אתרים.
המקום הזה היה מדהים ואני מודה לכל מי שהיה חלק מהמקום הזה, עודד ברגעים הקשים ונתן עצה טובה בצומות דרכים. מקווה שעוד ניפגש מחוץ לישראבלוג.