אישה טיפשה מטבח מיטה

השבוע הזה של לא להיות בצבא עשה לי טוב, אני מריחה יותר ויותר את הסוף המתקרב, את השחרור שלי. את תום שלושת השנים המעיקות שלי בצהל.

הרגשתי בימים האחרונים קצת כמו ילדה בחופש הגדול, קראתי ספרים, ראיתי סרטים, התמקדתי בכתיבה, בלעשות דברים שאני אוהבת. להנות מהלבד, מהשקט הנפשי שלי.

אבל יותר מכל הייתי רוצה להיות עכשיו בחול אי שם באחת ממדינות אירופה הקרה.

 לגור בדירת שני חדרים קטנה, עם גג אדום ומרפסת פתוחה שמשקיפה על עיר עמוסה באנשים עסוקים.

לקום בבוקר, לשתות קפה ולשקוע בכתיבה. לכתוב על מקומות יפים יותר, מכוערים יותר, להמיר את כל הסיפורים שיש לי לספר למילים, משפטים, ספרים.

אולי יום אחד, אחרי הרבה הרבה שלבים חשובים בחיים אוכל לעסוק רק בזה, להתפרנס מכתיבה, מדמיונות.

ואם לא באירופה אז גם בארץ זה בסדר.

עם אמריקה אני גם אחיה, מבטיחה.

ואגב כתיבה.

הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יודעת לתאר.

בספרים שאני קוראת אני כל כך שקועה בלדמיין את כל מה שמספרים, שאני מתעלמת לחלוטין מהתיאורים של הנוף, הדמויות, האווירה, הרגשות. וכשאני מתחילה לכתוב, אני כל כך להוטה לספר את הסיפור שלי, שאני לא עוצרת לרגע לחשוב.

שאולי הקורא שלי לא רואים את הדברים כפי שאני רואה אותם.

מזל שיש לי את בן זוגי האהוב, שיכול לגשת לזה מנקודת מבט שונה לחלוטין ולתת לי המלצות וטיפים.

אני אוהבת ביקורת בונה, זה מביא לי עוד רעיונות שלא חשבתי עליהם.

מעמיד את כל מה שכתבתי באור שונה לחלוטין ומעלה שאלות ותהיות חדשות.

החלטתי שאת השנה הזו אני רוצה להקדיש לכתיבה, שנה וקצת. מהרגע שאשתחרר ועד הרגע בו אתחיל ללמוד באוקטובר 2012.

כמובן שיש המון תוכניות בדרך, לעבוד בעבודות מזדמנות, לעשות פסיכומטרי, לעבור דירה, לנוח נפשית מהמערכת הצבאית הזאת שעייפה אותי קצת מהחיים.

אבל אני רוצה בעיקר לכתוב, אני רוצה לפרסם ספר, אני רוצה להביא את הרעיונות שיש לי בראש למשהו ממשי, מוחשי.